© 2019 by ELENA GLOZMAN . All rights reserved

ילנה גלוזמן
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

​זכרונות מהילדות

 

"ממש רע לי . את יכולה לעזור לי?", שואל אותי המטופל הנואש, שלראשונה הגיע אליי לטיפול . בלי להמתין לתשובה, הוא ממהר לשתף אותי בסיפור חייו: על כישלונות שהוא עבר, על תסכולים, על חלומות שהתנפצו לו בפנים ועל הבדידות המתמדת שמלווה אותו מאז ומתמיד.  כעבור כמה דקות של הקשבה, אני עוצרת את המטופל, ושואלת בעדינות: "מה אתה זוכר מהילדות שלך"?  "שום דבר", עונה נחרצות, "ובכלל, מה זה קשור לכך שאיני מוצא מקום עבודה קבוע?". מדבר, ודמעות זולגות על פניו.

רגשות מעורבים של כעס, עצב וכאב מכווצים את גופו ומקשים על דיבורו השוטף.

-          מה אתה מרגיש?

-          אני בסדר גמור, - עונה בביטחון,  ומצליח להתגבר באופן מוצלח למדי על קולו הרועד.

-          אתה בטוח?

-          אינני זוכר את ילדותי. ובכלל, אולי יש סיבה מוצדקת לכך? למה להיזכר במשהו שכבר    נשכח? מה זה ייתן לי? ומנסה לחנוק את הבכי השקט.

 

הקושי להיזכר בילדות המוקדמת, הינו דבר נפוץ , במיוחד כאשר אילו הזיכרונות שאינם

נעימים לנו, שמקשים ואף מתישים, אותם אנו מנסים לדחוק כמה שיותר רחוק – לתוך התת מודע שלנו, במטרה לא להשאיר זכר מקיומם. אנו גאים בתחכום שלנו, שהצלחנו להתגבר על כל השטויות של הילד הרגיש והעדין. גדלנו, למדנו, הפכנו להיות חזקים, מצליחים ולא סומכים על אף אחד ועל שום דבר, כי הרי למדנו ש"ככה זה בחיים". אך ,  מה שלא ברור לנו עדיין, זה אותם הרגשות הלא נעימים שמנקרים בתוך לבנו: הכעס, העצב , פחד, חוסר סיפוק לגבי עצמי/חיי/אנשים הסובבים אותי. רגשות, שלמראית עין, אין להם סיבה!

 

 -          ​עד שלא תזכר באירועים הראשוניים של חייך, ועד שלא תאפשר לעצמך להביע בצורה גלויה את כל הרגשות הכואבים הקשורים להוריך, לא תוכל להתנקות מהכאב ומכעס המבעבע  בתוך תוכך!

אחרי שבוע ימים של חשיבה על כך, חוזר המטופל המבולבל, ומחליט לנסות לאפשר לעצמו להזכר. לאט לאט, אני מכניסה אותו למצב של טראנס, ומבקשת להיזכר באירוע כלשהו מילדותו המוקדמת. בדמיון של המטופל, מתחילות לעלות תמונות: אחת אחרי השנייה. דמעות זולגות על פניו, שפתיים רועדות. התת מודע מתחיל להיפתח.

כאשר העבודה עם דמיון מודרך מסתיימת, אני מסתכלת על המטופל ההמום. פניו רגועות הרבה יותר, אף על פי שגילה סוף סוף את אותם דברים, שמהם פחד יותר מכל. הוא יושב בדממה ומנסה לעכל את כל מה שראה.

-          ​אולי דמיינתי את כל זה? אולי אלו לא חיי?

-          ​לא. לא דמיינת. פשוט נזכרת. נזכרת בעצמך בהיותך ילד קטן. זיכרונות שהיו עבורך עד כדי כך קשים,  שהסתרת אותם לתת מודע שלך, על מנת לא   להכאיב לעצמך יותר.

-          ​אבל ההורים שלי אוהבים יותר, מלמל בעצב.

-          ​בוודאי שהם אוהבים אותך. הם עשו כמיטב יכולתם, אך זה לא אומר שזה לא כאב. זה לא אומר שלא הרגשת.

       המטופל מפקפק, אך מחליט לתת אמון בתהליך ולחזור שוב לתוך הכאב של ילדותו המוקדמת.

בדרך כלל, אנו נורא קשים עם עצמינו. עם כל מה שאנו רואים ושומעים בתקשורת ומאנשים הסובבים אותנו: על רצח, אונס, מרמה וכו', אנו בטוחים, שאם בחיינו זה לא קרה (מתוך מה שאנו חושבים, שקרה או לא קרה), אז בטח היו לנו חיים טובים. אנו מרחמים על אחרים, שלא היה להם מזל כמו לנו, ומרגישים איזושהי בושה ופחד בלחטט ולהעלות דברים על פני השטח , במיוחד בפני אדם זר . אנו חשים בושה אפילו על מעשים ואירועים , שלקחנו בהם חלק של הקורבן. אנו משקיעים הרבה אנרגיה כדי להיות חזקים, לשתוק, להתמודד עם זה לבד. והגוף צועק החוצה בחוסר שקט שלא מובן לנו, הרגשות פורצים גבולות ויורים לכל הכיוונים בדרך הלא צפויה ופוגעים יותר מכל באנשים שהכי קרובים לנו. ואנו, שוב נתקפים בבושה ובחרדה, אך כעת, בגלל התנהגותנו כלפי אנשים אחרים.

       אחרי שאנו מצליחים להיזכר  באירועים ראשוניים של חיינו, אנו מגלים זיכרונות, שאכן קשה לשאת ולחוות מחדש: אנו נזכרים בכעס המתמיד וחוסר   סבלנות של אימא, בעזיבה של אבא (גם אם זה היה בגלל המריבה עם אמא, ורק ליום אחד) . אנו נזכרים בשנאה של האחות שאיימה  כל פעם שהורינו לא היו בבית. אנו נזכרים....וזה כואב. זה כואב כל כך! שלל של רגשות מציף אותך, ואתה פתאום חוזר להיות אותו ילד שהיית – מפוחד, מבוהל, תמים ופגיע כל כך. אתה יורד לכל הכיעור של חייך כדי להזכר בעצמך, באיך שהיית לפני ששמת על עצמך את השריון מכל המסכות שיגנו עליך מפני העולם. פתאום, אתה מתחיל להבין שחייך לא היו קלים בכלל, ואתה מתחיל לאהוב את עצמיך על כך מה שאתה, ועל כל מה שעברת. אחרי שאתה מאפשר להביע את כל הרגשות הקשים של הכאב , כעס, עצב על הוריך פתאום, לראשונה , אתה מרגיש חמלה והבנה אמיתית, ואתה קולט שחייהם היו הרבה יותר קשים מחייך. הרגשה של אהבה נוצרת בתוך הלב שלך. אהבה, שלא הרגשת שם קודם:  לעצמיך, להוריך, לאשתך....

 

הדמעות זולגות על פניך, והצעקה של כאב עמוק יוצאת מהגרון. סוף סוף השחרור!

   המטופל פוקח את עיניו. לראשונה, אני רואה שלווה  ורוגע בפניו, שפתיים נמתחות בחיוך עדין. "תודה", הוא לוחש בשקט.

נכתב ע"י ילנה גלוזמן - מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

MA​​ בפסיכולוגיה חינוכית יישומית - ייעוץ חינוכי

​​​ 

 

 

  • c-facebook
  • Vkontakte Social Icon
  • Odnoklassniki Social Icon
  • c-twitter
  • c-googleplus