האדם המשמעותי בחייכם כאשר אנו מנסים להיזכר באדם המשמעותי בחיינו, עולים בנו זכרונות נעימים על האנשים שטיפלו בנו בתקופת הילדות המוקדמת שלנו, דאגו לנו, התעניינו בחיינו הסבוכים והשפיעו לטובה על ההתפתחות האישית והמקצועית שלנו. רובנו מייחלים לראות את הורינו היקרים כממלאי תפקיד זה, ומייחלים גם להיות האנשים המשמעותיים ביותר עבור ילדינו הפרטיים. עמוק בתוכנו, אנו רוצים להאמין שהורינו לא רק סיפקו את הצרכים בסיסיים שלנו, אלא גם היו קשובים ומודעים למעלות ולפגמים שבנו. אך לצערי הרב, הורה לא תמיד עומד בציפיותיו של ילדו. כך קרה אצל המטופלת שלי, בת 27, מעיין. בהיותה ילדה קטנה, מעיין הרגישה שאינה עומדת ברף הגבוה שהציבו לה הוריה – היא לא ניחנה ביופי המעודן כמו אחותה הגדולה, ולא בתבונה ובקסם בהם ניחן אחיה הצעיר. היא נאבקה כל חייה על מנת להוכיח להוריה מה היא שווה, ובכך עשתה עוול לעצמה (על ידי קבלת ההחלטות מוטעות בחייה) ולסובבים אותה. כאשר הצעתי למעיין לצרף את אביה לפגישתנו הבאה (אמה נפטרה לפני שנתיים), הבחורה התלבטה בנושא הנ"ל במשך כחודש וחצי ולבסוף הסכימה. כשאביה של מעיין, נכנס אל תוך הקליניקה, ראיתי מולי אדם זקוף, נעים הליכות, המקרין אותה אצילות בוטחת. על לפי התנהגותו האצילית ושפתו הרהוטה, הנחתי שעומד מולי אדם אינטלגנטי, משכמו ומעלה. - איזו מין ילדה הייתה הבת שלך כשהייתה קטנה? – שאלתי את זוהר האב . - ילדה טובה מאוד - חייך אביה. - תוכל לפרט קצת? מה היא אהבה לעשות? מה היו תחביביה? - היא הייתה ילדה צייתנית מאוד, ילדה טובה. אף פעם לא עשתה שום בעיות. - בסדר, אבל אילו תכונות ראית בי? - התעקשה בקוצר רוח המטופלת וירתה לעברו מבט חד. זוהר התמהמה, הוא התקשה להשיב על השאלה, ובחר במקום זאת לחזור למורכבות חייה של בתו במציאות של היום. במפגש הבא שלנו הודתה מעיין בעצב רב, כי דבריו של אביה על כך שהייתה "ילדה צייתנית בילדותה", איששו את חשדותיה הקדומים שהאב מעולם לא התעניין בחייה. הוא מעולם לא ראה בה דמות עצמאית, בעלת זהות נפרדת, עם תכונות הייחודיות רק לה, והתעלם מרצונותיה ומצרכיה. לעיתים, אני מבקשת ממטופליי להעלות בזיכרונם את אותו האדם אשר הביע אהבה או חיבה עמוקה כלפיהם בילדותם ובבגרותם. כשזה קורה, המטופלים מתחלקים לשניים: אלה המתאמצים בכל כוחם לשכנע אותי בכך שכל בני משפחתם, ללא יוצא מן הכלל, אהבו והעריצו אותם. ושלבעייתם הנוכחית אין כלל קשר לאירועי העבר וליחסיהם עם בני משפחתם – אשר מהווים עבורם את המשפחה האידיאלית. ועל צדו השני של המטבע, אלה הנושאים בלבם יגון וכאב עמוק על כך שאיש לא אהב אותם מעולם. וכאשר הם מתחילים לשחזר מחדש את אירועי העבר, הם מוצפים ברגשות עזים של בדידות, תסכול וייאוש – אותן תחושות אשר ליוו אותם במשך תקופה ארוכה בחייהם, ועדיין ממשיכות ללוותם עד עצם היום הזה. לשמחתי או לצערי, האמת היא איפשהו באמצע. במהלך הטיפול אני עוזרת למטופליי להגיע לעמק השווה בהערכת המציאות המורכבת שלהם. פעמים רבות לאחר חשיבה והיזכרות באירועי העבר, מבין המטופל שבחייו אכן היה/יש אדם - לעיתים גם לא יחיד - אשר אהב והעריך אותו. אדם, שכאשר הבחין בו המטופל שזה עתה נכנס לחדר, ניתן היה להבחין בניצוץ של רכות ואהבה בעיניו. היה זה אדם שהבחין בייחודיות המטופל, התעניין בחייו, העניק לו תחושות תמיכה ובטחון, חיזק את רעיונותיו ועודד את התחלותיו החדשות. מתוך הספר של י.גלוזמן "משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית במשפחה", סטימצקי 2019.

"אנשים ישכחו את מה שאמרת, אנשים ישכחו את מה שעשית, אך הם לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש." – מאיה אנג'לו את כוחה של האמפתיה (אהדה) גיליתי לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לעבוד בתור יועצת חינוכית באחד התיכונים בדרום הארץ. אביה של אחת המורות נפטר בטרם עת ואני הצטרפתי לקבוצת מורות שהלכו לבקר אותה בשבעה כדי להביע את תנחומיהן. מיד בכניסה לדירה ראיתי את רחל. חיוורת ושבורה, רחל ישבה בדממה על הרצפה, שעונה בגבה אל קיר. ראשה היה שמוט לאחור ואילו מבטה שוטט ללא מטרה בחלל הקטן. היא הסתובבה קלות לכיווננו, הרימה את עיניה הנפוחות וקיבלה את פנינו בחיוך חלוש. תיכף ומיד הקיפו אותה הנשים כשהן משמיעות את המשפט המסורתי, "שלא תדעי עוד צער". לאחר מכן החלו כולן, תוך כדי שהן מפריעות אחת לשנייה, לספר לרחל על כל מה שקרה במהלך הימים האחרונים בבית הספר. התבוננתי בה בשקט, דומה היה שהיא עושה מאמץ עילאי להשתתף בשיחה. היא הקשיבה לכל אחת ואחת, ובקושי רב השיבה על שאלות שנזרקו לאוויר. פניה החווירו עוד יותר, ידיה נשמטו לצידי גופה, כאילו הצורך לנהל שיחה גוזל את כוחותיה האחרונים. אחרי שדיברו ללא הרף במשך מספר דקות, פניהן של המורות עטו תחושת סיפוק והן החלו להתארגן לחזור לביתן. הנשים שבו והביעו את תנחומיהן ועד מהרה נעלמו מאחורי הדלת והותירו אותי לבד עם המתאבלת. לאחר לכתן, רחל נשענה על הקיר ועצמה את עיניה. בדממת מוות זו שהינו במשך מספר דקות. הרגשתי מאוד לא בנוח ובתוך -תוכי נזפתי בעצמי על היעדר כישורים חברתיים בריאים, על כך שאיני מסוגלת לפתוח בחופשיות בשיחה קלילה ולתמוך רגשית ברחל. בחלוף מספר דקות היא פקחה את עיניה, הבחינה בי בקרבתה והעניקה לי חיוך מפויס. חייכתי אליה בחזרה. באותה דממה חיבקתי אותה (חשבתי שאין זה נכון להשמיע איחולים עתידיים אם היא מתייסרת בהווה), נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי מביתה, מבטיחה לעצמי שמהיום אקרא את כל הספרות המקצועית הרלוונטית, אתייעץ עם המדריך שלי ולהבא אדע להעניק למתאבל או למתאבלת את הסיוע הפסיכולוגי הנחוץ להם. באכזבה עמוקה, כשבליבי הרגשה לא נעימה בעליל, יצאתי לדרכי. שבועיים חלפו מאותו היום כשרחל התפרצה במפתיע למשרד שלי, " היי ילנה," אמרה ורכנה לנשק אותי על הלחי. "הבאתי לך מתנה." והיא הגישה לי מחברת מפוארת עם עט מקושט באבני סברובסקי. "תודה," עניתי במבוכה, לא מבינה על מה ולמה. "תודה לך," אמרה רחל, מחתה את הדמעות שבצבצו בזוויות עיניה וחיבקה אותי חזק. "הו, יש לי שיעור," נזכרה לפתע ופרחה ממשרדי. אני מצידי נשארתי לעמוד במקום למשך מספר דקות נוספות, מעבירה את מבטי מהמחברת לעט ותוהה על פשר העניין. הייתה זו חוויה מעניינת שהשפיעה עמוקות על האופן בו תפסתי נושאים כגון התמודדות עם אבל, גילוי חמלה ואמפתיה, תמיכה נפשית ועוד. לעיתים אני שמה לב לאופן שבו פולשים אנשים לתוך המרחב האישי של מישהו, מתעלמים מצרכיו או רצונותיו, אדישים למבטו ולשפת הגוף שלו. אילו רק היו מתעכבים לרגע ובוחנים את אותו האדם בזמן שהם משמיעים דברים או פועלים בדרכים מסוימות, הם היו מבינים מה הוא חווה: האם מה שמתרחש סביבו משמח ומלהיב אותו, או להיפך, גורם לחוסר נוחות, מתסכל, מכעיס וכואב. הבנת רגשותיו של האחר היא ביטוי לאמפתיה. מתוך הספר של י.גלוזמן "זוגיות מאושרת. המדריך המעשי לזוגות ליצירת קרבה רגשית ואינטימית".

התקף חרדה היא תופעה די נפוצה בקרב הציבור. על פי נתוני הסטטיסטיקה האחרונים, כחמישה אחוז מכלל האוכלוסייה במדינת ישראל סובלים מתופעה זו. כשאדם נתקף לראשונה בסימפטומים של החרדה (קשיי נשימה, רעד, הזעה, תחושות מתח ופחד, לחץ בחזה), הוא מגיע ישירות לרופא בקופ"ח מתוך בהלה, בטוח במאה אחוז שקיבל התקף לב או לקה באירוע מוחי. הרופא בד"כ מאבחן מייד את החרדה ונותן מרשם ל... תרופות הרגעה, אלה הן תרופות פסיכיאטריות אנטי דיכאוניות. לעיתים הרופא עלול אף להפנות לפסיכיאטר. אני חייבת לציין, שלעיתים, שימוש בתרופה חיוני לאיזון של המצב הגופני, אך התרופה לבדה מטפלת בסימפטומים בלבד, ולא במקור של החרדה. החרדה אינה צצה לפתע משום מקום, אלא מופיעה כתוצאה מאירוע או שרשרת אירועים שאדם עבר במשך תקופה ממושכת. האירוע האחרון מתוך שרשרת זו, עלול להיות נייטראלי ולא משמעותי, אך עבור אותו האדם יהווה סוג של "הקש ששבר את גב הגמל". במהלך חייו הארוכים, כל אדם מתמודד עם חוויות קשות, מעברים, אירועים שגורמים לנו להרגיש פחות שווים, פחות אהובים, פחות בטוחים בעצמנו. לעיתים, הקושי לא מתבטא באירועים עצמם, אלא בכמותם, בתדירות בה הם מופיעים ובתמיכה רגשית שאנו מקבלים או לא מקבלים מיקירינו. מחקר שנמשך באוניברסיטת הרווארד במשך שבעים וחמש שנים האחרונות, ובדק שבע מאות עשרים וארבעה אנשים לאורך תקופה זו, מצא כי בריאות האדם ותחושת סיפוק מהחיים תלויה ישירות בתמיכה ממשפחה וחברים שהוא מקבל במהלך התמודדויות שונות בחייו.(R.Waldinger,2007) זה לא מופיע בביליוגרפיה אך מה קורה אם אדם מסוים, מכורח הנסיבות, נאלץ להתמודד עם קשייו ללא תמיכה של איש? הרבה פעמים אני פוגשת אנשים חזקים, שהתרגלו להתמודד לבד. הם יודעים להשיג את מבוקשם, מצליחים בחייהם האישיים ומקצועיים. הם מרגישים בטוחים בעצמם, ונמנעים מבקשת עזרה מהאחר. חוסר יכולת להביע את רגשותיהם הקשים בפני מישהו בסביבתם הקרובה, עלול להביא אותם למצב של...קריסת מערכות. לצערי הרב, ללא טיפול באירועים טראומתיים, (ומי שמטפל בטראומה, לרוב אלה הם פסיכולוגים/פסיכוטרפיסטים/עובדים סוציאליים) לא ניתן לצאת מהמצב של חוסר אונים זה. (Shapiro,1989) פגשתי לראשונה את רן (שם בדוי) , בן 14 במצב פיזי קשה. רן בקושי רב הגיע אליי לקליניקה. הוא נשען על הכיסא הרים את ראשו והתנשם בכבדות במשך כמה דקות. רן סיפר, כי אינו מסוגל לעבוד, הוא בקושי הולך, הוא מרגיש כאבים חזקים בכל גופו, ומאבד תחושה בידיו וברגליו. הוא שיתף, שזה התחיל מהתקף חרדה ראשון - באמצע יום העבודה, פתאום הוא התקשה לנשום, התעלף ואיבד את הכרתו לכמה שניות. לאחר האירוע הנ"ל, הוא חשש לצאת מהבית, מתוך פחד ממשי שלא יצליח להתמודד לבד עם ההתקף הנוסף שיבוא. כאב חזק התפשט בכל גופו, ודי מהר הוא נאלץ להתפטר מעבודה שכה אהב. רן בילה חודשים ארוכים במיטתו. ולאחר עשרות בדיקות רפואיות שהוא עבר, עדיין לא נמצא סממן למחלה כלשהי. לאחר חודשים של סבל מתמשך, הוא הופנה לטיפול פסיכולוגי. כשסיפרתי לרן על טיפול EMDR שהוכח כטיפול הכי אפקטיבי בעבודה עם טראומה ובהתמודדות עם חוויות קשות. הסברתי, שבעת הזזת העיניים עולות אסוציאציות/זיכרונות, ומתרחש עיבוד של חוויות אלו במוח, ולכן, כתוצאה מכך הוא יחוש הקלה בסימפטומים. רן הביט בי באדישות. "לא אכפת לי, באיזו שיטה את עובדת", אמר בשקט, "העיקר שזה יעזור". התחלנו לעבוד. הטיפול ב EMDR מאוד הזכיר לרן את רכבת ההרים בלונה פארק. לפתע הוא הרגיש כאבים בעוצמה גבוהה יותר, אך לאחר התעקשותי העדינה להמשיך בטיפול, הופתע לגלות תחושה של שחרור ורוגע. לאחר הקלה כה מהירה בסימפטומים במהלך הפגישה הראשונה, רן היה נלהב להמשיך לעבוד וסיכמנו לקיים את הטיפול בתדירות של פעמיים בשבוע. הטיפול שרן עבר באומץ רב, לא היה קל. הוא איפשר לעצמו להיזכר בכל החוויות שכה התעקש לשכוח. בהתקפיה אפילפטיים של האם שעוררו בו פחד ממשי על חייה. בכישלונותיו עם נשים, שלא משנה עד כמה ניסה לרצות אותן, עזבו אותו אחת אחרי השניה. במהלך הטיפול, רן, התחיל להכיר ברצונות וצרכים משלו, הביטחון העצמי שלו עלה והוא התחיל להבין ולקבל שמגיע לו להרגיש חום ואהבה מצד האנשים היקרים לו מכל. סוף סוף הסב רן את תשומת לבו למה שהגוף שלו אומר לו. כל פעם שהרגיש זעם אך ניסה להסתירו, היה חש בכאב חזק באזור הבטן, ואילו תחושה של הפחד באה לידי ביטוי באיבוד תחושה בידיו ורגליו, קשיי נשימה וכאב בלתי נסבל בראשו. הסימפטומים של רן התחילו להתמעט, ולאט לאט להיעלם. אחרי מספר שבועות מתחילת הטיפול, הוא חזר לחיי השגרה שלו – למשפחתו, חבריו, לזוגיות החדשה ולעבודה. ברגע שאנו נפגעים או נתקלים באירוע קשה, הנטיה של רובנו – היא לנסות לא לחשוב על זה, אלא פשוט לשכוח. באופן בלתי מודע, אנו משתמשים במנגנוני הגנה שתיאר אותם זיגמונד פרויד, שמטרתם העיקרית אכן לשמור עלינו. הרי כולנו מעוניינים להמשיך לחיות את החיים, לתפקד, ולא להימחק תחת ייסורים ורחמים עצמיים בעקבות משהו שאירע. יחד עם זאת, במידה, והאירוע לא עובד כראוי (במהלך טיפול פסיכולוגי) הוא ממשיך לחיות ולדמם כפצע בתוכנו ומוצא דרכים לפרוץ החוצה. לרוב זה קורה בהתנהגות הלא רציונלית, כשאנו תוקפים מישהו ולאחר מכן שואלים את עצמינו בתדהמה, מדוע הגבנו כפי שהגבנו. אך אם אנו ממשיכים להתעלם מתגובותינו הלא מודעות, ומעדיפים שלא לחשוב על השורש של הבעיה (שעלולה לערער את חיינו ולגרום לנו להודות ברגשי כעס, טינה וכאב) הדבר עובר לתסמינים של הגוף ועלול להתפתח במחלות פסיכוסומטיות (לעיתים חשוכי מרפא). אני שמחה, שרן נאזר בהרבה אומץ ופתח את תיבת הפנדורה של כל הטראומות שעבר בחייו. לאחר העלאה ועיבוד של זכרונות אלה, הם נשארו כחלק מהחיים, אך כבר לא טמנו בתוכם מטען רגשי כבד. אני מאחלת לו הרבה הצלחה בחייו החדשים שנפתחו בפניו! ילנה גלוזמן – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מטפלת EMDR MA – פסיכולוגיה חינוכית יישומית – ייעוץ חינוכי בבליוגרפיה Andersen, B.L.,Kiecolt- Glaser,J.K.,&Glaser,R.(1994). A biobehavioral model of canser stress and desease course. American Psychologist, 49, 389-404. Barthrop,R.W.,Lazarus,L.,Luckhurst,E.,Kiloh,L.G.,&Penny,R.(1977). Depressed lymphocyte function after bereavement. Lancet, 1, 834 – 839. Herbert,T.B.,&Cohen,S.(1993). Stress and immunity in humans: A meta-analytic review. Psychosomatic Medicine, 55, 364 – 379. Shapiro, F. (1989a). Efficacy of the eye movement desensitization procedure in the treatment of traumatic memories. Journal of Traumatic Stress. 2 (2), 199-223. Shapiro, F. (1999). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) and the anxiety disorders: Clinical and research implications of an integrated psychotherapy treatment. Journal of Anxiety Disorders, 13, 35-67. Takashahi,L.K.,Turner,J.G.,&Kalin,N.H. Prenatal stress alters brain catecholaminergic activity and potentiates stress-induced behavior in adult rats. Brain Research, 1992, 574, 131 – 137. Waldinger,R&Vaillant,J. (2007) Childhood sibling relationships as a predictor of major depression in adulthood: A 30-year prospective study. Am J Psychiatry.164 :949-954.

הקדמה רבים מכם ודאי זוכרים את הסרט האמריקאי המופלא "בחזרה לעתיד", שיצא לקולנוע בשנת 1985. בזכות הבמאי האגדי, סטיבן שפילברג, התסריט המסקרן והמשחק הנהדר של השחקנים המוכשרים, הסרט הפך מהר מאוד ללהיט וגם בחלוף מספר עשורים הוא עדיין נחשב לאחד הסרטים הטובים בתעשיית הקולנוע האמריקאי. עלילתו של הסרט מרתקת בעיניי: הגיבור הראשי, נער בשם מרטי מקפליי, גדל במשפחה אמריקאית ממוצעת. בתחילת הסרט, הוריו ג'ורג' ולוריין מקפליי מוצגים כאנשים פשוטים, חסרי בטחון ובעלי הופעה מרושלת. האב מתרפס ומרצה את סביבתו, מיואש ממה שקורה בחייו וכל מאמציו מופנים להישרדות היומיומית. האם אינה מסופקת מחיי הזוגיות שלה אך משתדלת להתעלות על קשייה באמצעות מילוי תפקיד "הרעיה הטובה" - זו שמכילה ותומכת. יחד עם זאת, היא לא בדיוק עומדת במשימתה זו ומביעה את תסכולה בארשת פנים זעופה תמידית וכן מרבה לירות שלל אמירות עוקצניות ומלאות ארס לעבר בעלה. אחיו של מרטי צעירים וממורמרים, מתוסכלים מכישלונותיהם המרובים בחייהם האישיים וחסרי תקווה ואמונה שאי פעם יגיעו רחוק יותר מכפי שהצליחו לעשות הוריהם. בשלב כלשהו מרטי מגלה את מכונת הזמן ומגיע לעבר הרחוק – שנת 1955 – התקופה בה הוריו הכירו. הוא רואה את אביו לעתיד, ג'ורג', מטפס על העץ ומציץ מעבר לחלון ביתה של לוריין, שבאותם רגעים מתפשטת. לפתע משהו מבהיל אותו, הוא נופל ממקום מחבואו על הכביש וכמעט נדרס על ידי מכוניתו של אביה של לוריין שבדיוק חזר מעבודתו. מרטי, שמרוב בהלה דוחף את ג'ורג' הצידה כדי להצילו מאסון, למעשה מונע מאביו לעתיד להיפצע ולקבל את טיפולה המסור של לוריין – טיפול במהלכו הייתה אמורה להתאהב בו (תופעה פסיכולוגית זו ידועה בשם "פלורנס נייטינגל", כאשר הדאגה וטיפול מעוררים משיכה רומנטית או ארוטית כלפי מושא הדאגה). כיוון שההתערבות הבלתי מתוכננת מצד מרטי העמידה את הגעתו לעולם בסכנה, הוא נאלץ בהמשך לשכנע את ג'ורג', אדם רגיש ויצירתי אשר נמנע באופן תמידי מעימותים וויכוחים, להפגין אסרטיביות ולהילחם בעבריין השכונתי שהטריד באופן קבוע את לוריין – הכל על מנת לעורר את אהבתה. לאחר שפורצת הקטטה, נהפך האירוע לחוויה מכוננת בחייו של ג'ורג' – חוויה שמובילה באופן בלתי צפוי לשכתוב מהלך חייהם שלו ושל כל בני משפחתו. כשמרטי שב בחזרה לעתיד, לביתו בשנת 1985, הוא מגלה להפתעתו הרבה בית מושקע, יפה ומסודר. הוריו מלאי המרץ, צעירים במראם ומטופחים, משתפים בהצלחותיהם בקריירה הענפה שהצליחו לבנות. הם מנהלים אחד עם השני תקשורת פתוחה, צוחקים ומתחבקים, ונראה שהם מאוד קרובים מבחינה רגשית. ילדיהם השתנו גם הם, ופתאום מרטי פוגש באח ואחות שמסוגלים לעמוד איתנים לנוכח כל מכשול בחייהם. הוא מרגיש שמח וחש כי התקשורת בין בני משפחתו הפכה למכילה, אינטימית ומלאת הבנה ואמפתיה. אם ננסה מעט להתרחק מהעלילה הבדיונית, נוכל עדיין לשאול את עצמנו – האם השינויים המהותיים הללו יכולים להתממש רק בסרטים ובאגדות? האם בחיים האמיתיים הכל קבוע מראש ולא ניתן לשנות דבר? חלקנו אולי משיבים בחיוב על שאלה זו, ומאמינים כי אין לנו שליטה על חיינו – אך כאן ברצוני להתנגד לעמדה פסימית זו. בהתבסס על ניסיוני הקליני רב השנים, אני סבורה כי תהליך עיבוד הטראומה שאדם עבר אכן משנה את חשיבתו, עמדותיו, מערכות יחסים עם סובביו ואף משפיע על מהלך חייהם של יקיריו. ובכן, כיצד זה עובד? טיפול בטראומה לפי שיטת EMDR הפיכת האירוע הטראומטי למקור כוח שיטת EMDR (הקהיה ועיבוד מחדש על ידי הזזת עיניים) נוסדה לפני שלושים שנה על ידי ד"ר לפסיכולוגיה בשם פרנסין שפירו (1989). השיטה מבוססת על מודל AIP (ראשי תיבות של Adaptive information processing theory), אשר לפיו זיכרון של אירוע טראומטי אינו מעובד כראוי ובמקום זאת מאוחסן יחד עם רגשות, תחושות ואמונות שליליות הקשורות לאירוע. בפועל, זה גורם לכך שהאדם שחווה טראומה אינו חי בהווה, אלא ממשיך לחיות בעברו גם בחלוף שנים מהתרחשות האירוע. בכל פעם שהזיכרון הטראומטי מופעל על ידי טריגרים שונים, הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות דיספונקציונלית כגון מחשבות טורדניות, התפרצויות, פלשבקים וסיוטים בלילה. במהלך עיבוד EMDR, הזיכרון עובר ממצב "אימפליסיט אפזודי" ל"אקספליסיטי סמנטי" (הכוונה שהאדם כבר אינו חי את האירוע מחדש באופן בלתי מודע, אלא מודע היטב לאירועים שקרו). הזזת העיניים (או הפעלת שתי אונות המוח בעזרת גירוי בילטרלי אחר (BLS) כמו על ידי רטטים בשתי הידיים או תיפוף על שני חלקי הגוף) תוך כדי התמקדות באירוע גורמת לאקטיבציה פאראסימפתטית (פעילות מערכת העצבים במצבי מנוחה) – מה שמאפשר לעוצמת הרגש המתלווה לאירוע הטראומטי לרדת או להיעלם לגמרי. בצורה זו, הזיכרון משתנה ועובר אינטגרציה עם מידע אדפטיבי יותר. כעת, במקום תחושה של חוויה מטרידה, האירוע הופך למקור כוח. ברמת הקושי שלו, טיפול EMDR מזכיר לי התערבות כירורגית הנדרשת על מנת להשיג שיפור משמעותי וארוך טווח בתפקודו של המטופל. המטופל חוזר למקומות הכאובים והאפלים ביותר בחייו וחווה אותם שוב במטרה לעבד אותם ולהשתחרר מהם סופית. בזכות הטיפול האדם עובר טרנספורמציה עמוקה. במחקר של Bessel A van der Kolk וחבריו (2007), שערכו השוואה בין טיפול EMDR לטיפול תרופתי פסיכיאטרי (fluoxetine), הוכח כי לאחר ששתי הקבוצות קיבלו טיפול במשך 8 שבועות, נמצא כעבור חצי שנה כי טיפול EMDR היה משמעותית אפקטיבי יותר בהעלמת סימפטומים רגשיים ו/או גופניים שליוו את האירוע הטראומטי. ממצאים אלה אף הראו כי הטיפול אינו מסתיים בתוך חדרו של המטפל, אלא שהמוח ממשיך לעבד את הטראומה גם לאחר שהמטופל יוצא מהקליניקה. ניסיתי לראשונה את השיטה עם מטופלת שהתלוננה אז על מערכת יחסים מורכבת עם גיסתה. במהלך הפגישה היא לא הצליחה להתמקד בקשייה והייתה מאוד מבולבלת, מה שגרם לי לחשוב כי היא אינה מודעת למה שמפריע לה באמת בקשר עם קרובת משפחתה. בשל כך ביקשתי ממנה לחזור בזמן ולהיזכר באותה ההרגשה, המחשבה ובתחושות הגוף שהיא חווה מול גיסתה מתוך אירועי העבר. להפתעתי הרבה, חוט מחשבתה הוביל אותה למספר פגיעות מיניות שעברה כשהייתה נערה. לאחר עיבודם של האירועים הטראומטיים הללו בטיפול, השתפר גם הקשר עם גיסתה. מה ייחודו של טיפול EMDR בהשוואה לגישות אחרות? אחת השאלות בהן יצא לי להיתקל בשיחות עם מטפלים המשתמשים בטכניקות שונות הקשורות לחזרה בזמן ולעיבוד אירוע טראומטי (החל מטיפול דינמי קלאסי ועד לטיפול בNLP-) היא כיצד טיפול EMDR שונה מהן. אשמח להסביר זאת: הגירוי הבילטרלי והתגובתיות המכילה של המטפל מאפשרים למטופל להציף, אך עם זאת גם לעבד, את אירועי הטראומה שעבר. לפי הרמן (1989), ההפעלה של שתי המיספרות המוח הכרחית ואף חיונית לשם כך, כאשר ההפעלה בחלק השמאלי של קליפת המוח והמערכת הלימבית אחראית על חשיבה ורבלית-לוגית, תכנון וביצוע, ואילו ההפעלה של קליפת המוח והמערכת הלימבית בהמיספרה הימנית אחראית על רגש, יחסים בין אישיים, אינטואיציה, סינתזה ואינטגרציה של כל הנתונים. כך, באמצעות הגירוי הבילטרלי של שתי ההמיספרות יכולים להתרחש עיבוד של טראומה ואינטגרציה של כל המידע, ובדרך זו נוצרת מערכת סינרגיה -חיבור של חלקים שונים ומופרדים לשלם הפונקציונלי (Siegel, 2012). לאוב ווינר (2007) מרחיבות ומסבירות את התהליך האינטגרטיבי בעיבוד טראומה בשיטת EMDR בעזרת תפיסה דיאלקטית. לדבריהן, ברגע שמטופל מתמקד באירוע טראומטי, מתחילים לעלות חיבורים אסוציאטיביים. קודם כל הזיכרון הטראומטי הדחוס והמקובץ עובר פירוק לחלקים נפרדים, לאחר מכן מתחיל חיבור מחדש בין חלקים טראומטיים לחלקים אדפטיביים ובמהלך התהליך, הניגודים יוצרים סינתזה חדשה וגם מציאות חדשה עבור המטופל. הדבר מוביל לשינוי בתפיסת העצמי ובתפיסת האחרים ולצמיחה כתוצאה מאירוע טראומטי. לצערי, חזרה לאירועי העבר ועיבודם ללא שימוש בגירוי בילטרלי עלולים להוביל לתוצאות בלתי צפויות בתגובותיו של האדם תוך כדי אימוץ דפוס פחות אדפטיבי. במהלך טיפול EMDR בולטת לעין מהירות האיתור וההתמקדות של המוח באירועים טראומטיים ומורכבים, אותם אירועים אשר משאירים את המטופל מאחור ולא נותנים לו להתקדם. במהלך עבודתי נוכחתי לגלות ששיטה זו מתאימה במיוחד לאנשים המשקיעים לא מעט זמן בהרהורים, בקריאה על התסמינים שלהם ואף בהשתתפות בסדנאות/אימונים/טיפולים קלאסיים/מדיטציות עצמיות - הכל כדי לטפל בבעייתם (שלעיתים הם עצמם אבחנו). מודל ה-AIP עליו מבוסס טיפול EMDR מאפשר לעקוף את מנגנוני ההגנה של המטופל בדרך מאוד עדינה, ולפסוח על התנגדותו לתהליך. לראייה, ניתן לראות כיצד תכנים חדשים, שלפעמים מפתיעים ואף סותרים את מה שהאדם נהג לחשוב על עצמו קודם, עולים במהלך גירוי בילטרלי מתוך המטופל ולא מהמטפל. סיבה נוספת להעדפה האישית שלי להשתמש דווקא בטיפול EMDR נוגעת למקרים בהם המטופל חווה רמה מסוימת של אלקסיתימיה – קושי להרגיש, להביע או לזהות רגשות (Sifneos, 1973). טיפול ב-EMDR מחייב רגישות ותמיכה גבוהה מצד המטפל על מנת לעזור למטופל להכיר במחשבותיו, ברגשותיו, בתחושות גופו (לאחר כל גירוי בילטרלי אני שוב ושוב חוזרת למטופל ובודקת מה הוא מרגיש ומה התחושות שעולות לו בגוף). בזכות תהליך זה, המטופל לומד להבין ולקבל את עצמו, וכך גם להבחין בין צרכיו האישיים לבין צרכיהם ודרישותיהם של סובביו. הוא לומד לתמלל ולהמשיג את שקורה לו ולעשות אינטגרציה של כל חלקיו. ללא גירוי בילטרלי (שמצליח גם להציף וגם להרגיע, בו זמנית), יהיה למטופל הסובל מאלקסיתימיה קשה מאוד לעבור טיפול באופן אפקטיבי. שילוב בין טיפול זוגי לטיפול EMDR פרטני כמטפלת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי, אני פוגשת פעמים רבות בני זוג אשר בשל אירועים קשים שעברו או עוברים, כה מוצפים עד שאין הם מסוגלים לנהל תקשורת בריאה – לא עם הבעל/אישה ולא עם ילדיהם. אחד המחקרים שנערך בתחום (Protinsky, Flemke, and Sparks, 2001) הציע כי כדאי לערוך טיפול בטראומה בנוכחות שני בני הזוג וזאת מכיוון שתהליך זה מקרב בין השניים ומאפשר לעורר חמלה ואמפתיה. בעברי עשיתי מאמצים כבירים כדי לעזור למטופליי לעבד את הטראומות, כולל כאלה מהילדות, בנוכחותם של בן או בת הזוג, אך נתקלתי בהתנגדויות נחרצות של אחד מהשניים כלפי חשיפה של סודותיהם הכמוסים. חלק ממטופליי סירבו בתוקף לטפל באירועים טראומטיים מן העבר בזמן שמישהו נוסף שוהה יחד איתם בחדר. הם הסבירו את סירובם בכך שמרגישים רגשות עוצמתיים כגון בושה ואשמה. מטופלים אחרים עזבו את התהליך הטיפולי באמצע, ללא מתן הסבר. הדרך בה בחרתי להתמודד עם מצב זה נשענת על דבריו של אחד ממייסדי הטיפול הזוגי, קרל ויטאקר (1988): "לאנשים יש זכות המלאה לייצר אקסטרפולציות משלהם על פי איך שזה מרגיש להם נכון וחשוב לעזור להם לנהל תקשורת פתוחה, ללא מגננות אחד עם השניה". תהליך זה אכן התאפשר ברגע שהתחלתי לשלב טיפול EMDR פרטני עם כל אחד מבני הזוג במקביל לטיפול זוגי. האפקטיביות של הטיפולים במתכונת זו עלתה משמעותית, ולאחר העיבוד של אירועים טראומטיים אישיים והורדת רמות החרדה והמתח, השניים סוף סוף היו מסוגלים להתפנות לתקשורת. המייסד של התאוריה הפולי-וגאלית (אשר קרויה על שם עצב הוואגוס המחבר בין המוח ללב), הנוירופסיכולוג והפסיכיאטר ד"ר סטפן פורג'ס, מתאר כיצד תפיסת העולם מתרחשת ברבדים מרובים ובכך מסביר, מדוע, בלא מעט מקרים, אנשים אינם מצליחים לנהל תקשורת בריאה, מכילה וקונסטרוקטיבית בינהם. לפי תאוריה זו, פועלת אצלנו מערכת המכונה נוירוספציה (Neuroception), אשר נמצאת כל הזמן באופן בלתי מודע בחיפוש אחר סיכון ומפרשת את המתרחש בסביבה בקצב של ארבע פעמים בשנייה. לפי פורג'ס, נוירוספציה אינה מחייבת מודעות וזהו דבר המשותף לנו עם בעלי החוליות הפרימיטיביים יותר, כולל זוחלים. "המוח הזוחלי" (Reptile brain) שולט בתפקודים חיוניים של הגוף כמו דופק, נשימה, חום גוף ושיווי משקל (MacLean, 1990). המוח שלנו כולל שרידים מהמוח הזוחלי, וביניהם את גזע המוח והצרבלום, והם אלו שאחראים על ההישרדות ומתגייסים באופן מידי אם נשקפת סכנה. זאת בעוד ש"מוח היונקים", הנאו-קורטקס (Neocortex), אחראי על חשיבה קוגניטיבית, קבלת החלטות, יכולת לפתח קשרים עם אנשים ויצירתיות. הבעיה, לפי פורג'ס, היא שהנאו-קורטקס יכול לעשות את עבודתו רק אם אנו מרגישים בטוחים ורגועים. פורג'ס טוען שבמהלך אירוע טראומטי האדם אינו מצליח להגיב כפי שהיה רוצה, ואז מתרחשת רגרסיה. בניגוד לתיאוריה הקלאסית, לפיה המערכת הסימפתטית מגייסת את כל המשאבים ל-fight or flight, בפועל מתעצמת חוויה של ייאוש וחוסר אונים. חוסר התגובתיות של היונק ברגעי סכנה מוסבר מבחינה אבולוציונית כיתרון עבורו – הטורף לא יכול למצוא אותו. הבעיה היא שבנוסף לחוסר תגובתיות מבחינה התנהגותית, מופעלים מנגנונים נוספים גם ברמה הרגשית, כגון הדחקה, הכחשה, ואף דיסוציאציה. אף על פי שתגובות אלה עזרו לאדם לשרוד את האירוע הטראומטי שעבר, עם הזמן הן פוגעות בגמישות המחשבתית וביכולת ליצור קשרים תקינים עם הסביבה. כך למעשה מתערער כל מה שהתקיים לפני טראומה. ההבנה של התהליך הזה חיונית עבור המטופל, מפני שפעמים רבות, בזכותה חלה ירידה ברמת החרדה של המטופל ובחוסר האונים שלו – מה שמוביל לריפויו. התאוריה הפולי-וגאלית מסבירה את חוסר מסוגלותו של האדם, ברגעים בהם הוא מרגיש מותקף, לנהל שיח הגיוני, בוגר ורציונלי. ברגעים בהם הוא שומע אמירות או רואה הבעות פנים המזכירות לו אירועים טראומתיים מן העבר, הוא חווה הצפה וכל משאביו מופנים להישרדות: אין לו יכולת ברגעים אלה להקשיב עד הסוף, להפנים, להבין את דברי האחר ולהשיב את דבריו שלו. במקום זאת, הוא עסוק במגננה ובהתקפה נגדית. השיח לוקה בחסר של החשיבה לוגית, עד לרגע בו האדם יוכל להירגע, הנאו-קורטקס שלו ישוב לפעול, והוא יהיה מסוגל לחשוב, לנתח, לענות, לתכנן וכו'. במצב כזה של ייאוש וחוסר אונים הגיעו אליי לטיפול בני זוג - גיא ורומי (שמות בדויים). הם התקשו לנהל שיח, לקבל החלטות, היו מאוד דרוכים ומתוחים, נהגו באימפולסיביות וחוסר סבלנות, התפרצו באמצע כל משפט והאשימו אחד את השנייה בכל בעיותיהם. כבר בפגישה הראשונה הודיעו לי השניים שהם מרגישים אכזבה עמוקה ותשישות ממריבות חוזרות ונשנות, הם לא רואים סיבה בלהישאר יחד ולהמשיך בסבל משותף זה לעוד אין ספור שנים וכך גם התחילו לדבר על גירושין. למרות כל הנאמר לעיל, שניהם עדיין רצו לשקם את הקשר הזוגי וייחלו שהכל יחזור לקדמותו, ולכן תלו את תקוותיהם בהצלחתו של טיפול הזוגי. בסוף המפגש הראשון המשותף עמם, הצבתי מספר יעדים בנושא של תקשורת, התארגנות מחדש וסדרי עדיפויות של השניים, אך קודם כל היה עליי לסייע לגיא ורומי להנמיך את רמות הלחץ וחרדה על מנת לאפשר את קיום השיח. פגישה אישית ראשונה נקבעה עם רומי. אוריה הפולי-וגאלית ויישומיה בטיפול נפשי תיאור מקרה: רומי וגיא לאחר שבמהלך מספר סשנים זוגיים רומי חזרה כמה פעמים בפני בעלה על המשפט: "אתה כל הזמן משפיל אותי", החלטתי לערוך להם שני מפגשים פרטניים. הרגשתי שהטיפול הזוגי הגיע למבוי סתום וקיוויתי שטיפול אינדיבידואלי בשיטת ה-EMDR יעזור לפרוץ את התקיעות, יסייע לאתר ולעבד מחסומים שלא מאפשרים לשני האנשים הללו, שיש להם כל כך הרבה במשותף ושהקשר שלהם נרקם מתוך אהבה גדולה, לחיות בהרמוניה ולהנות אחד מהשנייה וממשפחתם. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה רומי האשימה את בעלה בגילוי יחס משפיל ומזלזל כלפיה. מעניין היה שאני, באופן אישי, לא ראיתי דבר בדינמיקה ביניהם שיכול היה להעיד על כך: גיא התנהג כלפי רומי בכבוד וברגישות רבה, דאג לשלומה הפיזי והפסיכולוגי וכל רמיזה קטנה מצידה לצורך שלה בבילוי משותף זכתה ליישום מידי בדמות פנאי נעים לכל המשפחה. גיא היה שותף מלא בגידול בנותיהם התאומות ואף עזר לאשתו בלימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטה. כל אלה גרמו לי לשער שהאמונה המושרשת של רומי לפיה גיא מזלזל בה נעוצה בעברה הרחוק. לפגישה הבאה רומי הגיעה לבדה. מכיוון שעד היום כל הפגישות התקיימו בנוכחות בעלה, ראיתי שהיא חשה חסרת מנוחה בפורמט השונה. היא שקעה בכיסאה ושילבה את זרועותיה על חזה, בחנה בזהירות את החפצים השוכנים בחדרי. העמדתי בפניה את מכשיר ה- EMDR (מאפשר לעקוב בעיניים אחרי הנורה שרצה מצד לצד וגם לקבל סימולציה דו צדדית נוספת על ידי רטטים בשתי הידיים), הסברתי על הטיפול והבטחתי לה שכל מה שיעלה בפגישה יישאר חסוי, ולא אעלה שום פרט מהמידע במהלך פגישתה המשותפת עם בעלה, אלא אם כן היא בעצמה תבחר לעשות זאת. בתגובה לכך רומי השמיעה אנחת הקלה, חייכה מעט ושוב נדרכה בציפייה לתחילת הטיפול. - פנית מספר פעמים לבעלך ואמרת לו שאת מרגישה שהוא משפיל אותך. את מבינה על מה אני מדברת? שאלתי את רומי. - כן, נכון, רומי אישרה. הוא מדבר ומתנהג אליי כל כך מגעיל שאני לא יכולה שלא להרגיש את הגועל והסלידה שלו ממני, הוא פשוט לא רואה אותי בתור בן אדם. היא נאנחה בכבדות וקימטה את מצחה. בכל פעם שזה קורה אני מרגישה שעולה לי גוש בגרון ופשוט בא לי להקיא מכל זה, הוסיפה בכעס. - איזו מחשבה שלילית עולה לך לגבי עצמך או לגבי המצב, כשאת נזכרת בבעלך משפיל אותך? זו יכולה להיות מחשבה לגמרי לא הגיונית, אך היא נמצאת שם כל הזמן, הוספתי. - שאני סתומה, השיבה רומי חרישית. - את יודעת, פתחתי בזהירות, אולי אני טועה, אך משום מה נראה לי שתחושת "זלזול והשפלה" מוכרת לך עוד קודם, מהעבר שלך. רומי נשענה לאחור והרהרה בדבריי. היא נגעה באצבעה המורה בשפתיה שנמתחו מעט קדימה, הורידה את עיניה ולאחר שתיקתה הממושכת שארכה מספר דקות השיבה: "כן, את צודקת, היא הנהנה בראשה, לצערי התחושה הזו מוכרת לי מדי". - אנא, הזכרי במצבים בהם הרגשת מושפלת, חווית תחושה של גוש בגרון עד כדי כך שרצית להקיא וראית את עצמך כ"סתומה". באיזה גיל זה קרה? שאלתי את רומי ועודדתי אותה להתמקד באירועים הקשורים לתחושות הללו. כדי לעזור לה להיזכר, ביקשתי ממנה להתמקד במכשיר והפעלתי BLS (גירוי בילטרלי). כשרומי חזרה בזיכרונה לימים ההם, עיניה הגדולות והאפורות התמלאו בדמעות והיא שלחה את ידה הדקיקה אל מתקן המפיות העומד לצדה, הוציאה שתי מפיות והחלה למחות את דמעותיה. היא קינחה את אפה בקול רם, הרימה את עיניה, שהיו מוכתמות במספר סיבים לבנים – שאריות מהמפיות – ואמרה: "כמו שאמרתי לך, התחושה הזו מוכרת לי מדי. כשהייתי קטנה, אפשר לומר שבכלל לא למדתי בבית הספר, נכשלתי בכל המקצועות. הייתי תלמידה ממש גרועה. הייתי יושבת בכיתה ובוהה בחלון, חולמת בהקיץ, האמת שאין לי מושג על מה", הוסיפה. משום מה אני זוכרת מקרה אחד, רומי המשיכה בבלבול, בבית הספר התקיימה אסיפת הורים. הייתי אז בכיתה ב'. בדיוק התחלפה לנו המחנכת, המורה הקודמת יצאה לחופשת לידה והאמת ששמחתי כי פשוט התאהבתי במורה החדשה, רחל. אני זוכרת שהיא הייתה כל כך נחמדה, וכל כך שונה מהמחנכת הקודמת: מאוד רגישה, מכבדת את כל הילדים, הוגנת כזו. אני ממש זוכרת איך באספת ההורים רחל הביטה בי, חייכה ואמרה לאמי: "הבת שלך ילדה כל כך נבונה, אני בטוחה שהיא תגיע רחוק מאוד." ברגע שהיא אמרה זאת, פרצתי בבכי. שטף דמעות זלג מעיניי ולא יכולתי לעצור אותן. אמא לא הבינה מה קרה, היא כל הזמן שאלה אותי: "מה קרה רומי, למה את בוכה?" רחל גם ניסתה להרגיע אותי. למען האמת, אני בעצמי לא ממש הבנתי מה זה היה. - כנראה שהיא ראתה בך משהו שאף אחד מהסובבים אותך לא ראה או שם לב אליו, עניתי בעצב. - כן, נעדרתי המון מבית הספר. ממש סבלתי שם. לא הצלחתי בלימודים וגם בכיתה כל הזמן הציקו לי. בכיתה ז' עשו עליי חרם שנמשך חודשיים. עד היום לא ברור לי מה הייתה הסיבה לכך. נראה לי שרווח להם כשהעיפו אותי בשלב מסוים בי"א, גיחכה רומי. פתאום היא התרצנה, והוסיפה: לפני שנתיים הוזמנתי לפגישת מחזור. בהתחלה לא תכננתי ללכת, אבל גיא התעקש ושכנע אותי כן ללכת לשם, אפילו הציע להתלוות אליי. בדיעבד, אני שמחה שהלכתי לאירוע כי זה נתן לי הזדמנות טובה לעשות הערכה מחדש - להשוות ביני לבינם. דפקתי שם הופעה, אף אחד לא זיהה אותי, כל הזמן התעניינו מי החתיכה - צחקה רומי צחוק מצלצל. מאוחר יותר, כשחזרנו הביתה מהמפגש, אני וגיא הסתלבטנו על כולם. התקדמתי מאוד במהלך השנים האחרונות: תוך שנה השלמתי את כל הבגרויות, התקבלתי לאוניברסיטה לתואר ראשון בלימודי ביוטכנולוגיה, סיימתי שני תארים, המשכתי ללימודי דוקטורט. אני היחידה בין כל חבריי לשכבה שהמשיכה ללימודי דוקטורט. והאמת, כיום אני בין המובילים בארץ בתחום שאני חוקרת, אמרה בגאווה. - זה דורש אינטליגנציה גבוהה מאוד כדי ללמוד באופן עצמאי ולסיים תוך פרק זמן קצר את כל החומר שלמדת במשך כמה שנים, אמרתי בהערכה לרומי. ככל הנראה סבלת מבעיות קשב וריכוז כשהיית ילדה, אך ברור שזה לא היה קשור ליכולות הקוגניטיביות שלך. - רומי הנהנה בראשה. אני זוכרת שלא הייתי מסוגלת להתרכז, בכיתה הייתי מנותקת רוב הזמן וחשבתי על כל דבר אחר: על מה שקורה בחוץ, על המשפחה שלי, על ההורים שלי. - מה קרה להוריך באותה תקופה? - שום דבר מיוחד, חוץ מזה שאבי בגד באמי - היא עיקמה את אפה וגיחכה - הוא כל הזמן שיקר לה, והיא, כמו סתומה, האמינה לו - הבעה של כאב ואכזבה עיוותו את פניה, דמעות שקופות נצצו בזויות עיניה. היא הסיטה קווצת שיער בהירה ממצחה והושיטה שוב את ידה אל מתקן המפיות. - איך גילית את הבגידה של אביך? שאלתי אותה באהדה. - לא היה צורך לגלות דבר, גרסה רומי ומשכה בתמיהה בכתפיה. הוא היה מביא את כל הנשים שלו הביתה, בזמן שאמי עבדה במשמרות לילה בבית החולים. - באיזה גיל זה קרה? רומי כנראה הבחינה בתדהמה שעל פניי. מבטה התרכך מעט והיא השיבה במבוכה: מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל שנתיים-שלוש. ככה זה היה נהוג – אמא משאירה אותו לשמור עליי ועל אחותי הקטנה, והוא עושה כל מה שעולה על רוחו. - איך אמא שלך הגיבה לכל זה? שאלתי אותה ברגע כשהתעשתי. - היא לא ידעה דבר. בכלל, אמא שלי לא הייתה אישה כזאת חכמה - היא סובבה אצבע ליד רקתה - מנותקת רגשית מכולנו, מכל העולם. שפתיה התעוותו בגיחוך קל, אני חושבת שלא היה אכפת לה מאף אחד, אמרה רומי בבוז, לא ממני, לא מאחיותיי, לא מבעלה. ואבא, הוא היה אדם שונה לחלוטין. הוא היה נפש חופשיה ויצירתית, וכנראה שעם נשים אחרות הוא הצליח לחוות את אותם הרגשות שהיו חסרים לו בקשר עם אמי. היא קמה בפתאומיות, ניגשה למתקן המים, מזגה לעצמה כוס ובלעה את תכולתה בלגימה אחת. – קרוב לוודאי שהיא חשדה בבגידה של בעלה וזו הייתה הדרך שלה להתמודד עם זה, להתנתק מבחינה רגשית. אני בטוחה שהיא הייתה אחרת לחלוטין כששניהם רק הכירו, אחרת הוריך מעולם לא היו מתאהבים אחד בשנייה ולא היו מחליטים להתחתן. כשהתבוננתי במבטה מלא הצער והכאב, הוספתי, ילדים המתמודדים עם משבר בזוגיות של הוריהם אכן נוטים להתקשות מבחינה לימודית. אפשר לומר שזו משימה בלתי אפשרית להצליח להתרכז במקצועות כמו ספרות או מתמטיקה אם חיי משפחתו של הילד תלויים על חוט דק שעלול להיקרע בכל רגע נתון. רציונלית, הצלחת להצדיק ולגבות את אביך, כפי שאמרת "הוא היה נפש חפשיה ויצירתית, הוא היה זקוק ליחס, תשומת לב, לבטא את רגשותיו באופן אקספרסיבי יותר - כל מה ש"אמך המנותקת מבחינה רגשית" לא הייתה מסוגלת לספק לו. יחד עם זאת, ליבך ונשמתך לא יכלו לקבל זאת, הם נקרעו מרוב כאב בשל היחס הלא הוגן ואף המשפיל מצד אביך כלפי אמך. ילד הרי אינו מסוגל להעדיף הורה אחד על פני האחר והוא דואג מאוד כשאחד מהם סובל או אינו במיטבו. בעיות הריכוז שלך היו תוצאה ישירה של מצבך הרגשי, אך בשום פנים ואופן לא נבעו מהיכולת השכלית שלך, הבהרתי לרומי. - אף על פי שאני יכולה להתגאות בהישגים הרבים שלי, משום מה אני עדיין מרגישה שאני פחות טובה מאחרים, פחות חכמה ופחות בהכל. גם כשהתקבלתי ללימודי הדוקטורט, המשכתי להרגיש שאני מתחזה, שאני יוצרת רושם מוטעה והפוך ממה שאני באמת. וגיא - רומי חייכה פתאום בחום - אני חושבת שהוא היחיד שבאמת מאמין ותומך בי באופן מלא. אני מרגישה שהוא היחיד שמולו אני לא צריכה לעטות מסכה, לשחק איזה תפקיד, אלא יכולה להיות מי שאני באמת. מה קורה כשאנו מוצפים בתחושות מוכרות אך בלתי מוסברות? הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס הורטון קולי (1902), הציע כי לבני אדם יש נטייה רפלקטיבית לפתח דימוי של "עצמי במראה", אשר קשור לאופן בו אחרים תופסים אותנו. אנו מבינים (עוד מהגיל הרך) שאנחנו יפים או חכמים בזכות מבטים מלאי הערצה ואמירות והערות שונות מצד ההורים, האחים, הסבים והסבתות וכן סובבים אחרים. ואם, מסיבה כלשהי, ילד מתקשה בלימודיו, מה שמוביל פעמים רבות ללגלוג מצד חבריו לכיתה ולעתים אף להתעלמות או זלזול מצד המורים וכן לכעס מצד הוריו, מהר מאוד הוא לומד לתפוס ולהעריך את עצמו, כפי שאמרה רומי, בתור "סתום", מתחזה – בלי קשר להצלחותיו בעתיד. במקרה של רומי, כחלק מהניסיון לשנות את תפיסת העצמי שלה, המפגשים הפרטניים הבאים התמקדו בעיבוד הטראומות הקשורות לחוויותיה מבית הספר ולאינטראקציות שלה עם בני גילה. אך לפני שהתחלנו לעסוק בכך, הקדשנו לא מעט זמן לעיבוד טראומה מוקדמת יותר הקשורה לבעיות ההתקשרות (attachment) שלה (Bowlby, 1958). הבגידות החוזרות והנשנות של אביה, אליהן נחשפה כבר מגיל שנתיים, לצד התנהגותה המנותקת של האם, גרמו לרומי להרגיש בדידות תהומית במשך זמן רב וכן מנעו ממנה לבטוח בסביבתה – מה שיותר מאוחר השפיע על הקשר עם הגבר שאהבה, גיא. פעמים רבות אני שומעת ממטופליי כיצד במהלך שיחה או מריבה עם בן/בת זוגם קורה להם משהו בלתי מוסבר: מבטם של האישה או הבעל או תנועת גוף מסוימת יכולים לגרום להם לקפוא במקום, או להפך – להתפרצות זעם איומה. כשאנחנו מנסים להבין ולמצוא הסבר למה שקרה בין השניים, הרבה פעמים האדם שהגיב בצורה זו אינו מצליח להסביר במילים את מה שקרה לו במהלך השיחה. בהעדר הסבר ברור ומארגן למתרחש, גילויי חוסר השליטה העצמית במהלך השיחה גוררים אחריהם צרור של האשמות עצמיות: אותו אדם מאשים את עצמו בחוסר איפוק, בהיותו חם מזג, ובשלב מסוים, הוא לומד להתייחס לתגובתיות שלו כחלק מתכונות האופי המולדות שלו. בעיניי, החלק החשוב ביותר בתקשורת בין אישית הוא דווקא החלק הלא וורבלי, כלומר, שפת הגוף במהלך השיח: מבטו של האחר, תנועות גופו, הבעות פניו. מסרים בלתי מילוליים אלה יכולים להוות טריגר ולהציף את האדם עצמו בזיכרונות מן העבר ש"נשכחו מזמן", ולכן, הוא יגיב בהבעת רגשות שליליים בעוצמה גבוהה מבלי להבין את הסיבה האמיתית לכך. או, במקרה ואדם "אינו מרשה לעצמו להביע רגש שלילי" כאשר הוא חווה הצפה – הדבר יבוא לידי ביטוי כסימפטום סומטי באחד או בכמה אזורים בגוף (Hange et al., 2007; Holden, 1995; Alexander, 1950). מדוע זה קורה? למעשה, בפועל אנו לא שוכחים דבר. כשמתרחש אירוע שלא היה נעים עבורנו, המוח מסייע לנו בכך שמגייס ומפעיל מנגנוני הגנה במטרה להתמודד עם המתרחש, לשרוד את האירוע ולהמשיך לחיות ולתפקד גם אחריו (פרויד, 1896). יחד עם זאת, החלקים הלא מעובדים מאותו אירוע קשר מוסיפים לשכון בתת מודע שלנו, וברגעים הכי פחות צפויים, כשהם מופעלים על ידי טריגרים שונים - עולים מחדש ותוקפים אותנו בעוצמה משולשת. הרבה פעמים אני שמה לב לסוג של פיצול שקורה בין הקוגניציה לנפש האדם – כאשר בראשו, מבחינה לוגית, הוא מבין שהכל בסדר, לא קרה דבר (בעודו מכחיש את התרחשותם של אירועים מסוימים או השפעם האפשרית על חייו), אך במקביל גופו ונפשו חווים רגשות ותחושות בלתי נעימים וקשים, בלי שום יכולת להסבירם. דרך כך אנחנו יכולים להבין מדוע רומי התפרצה כשגיא התעניין למה בשעה מאוחרת יחסית עדיין לא האכילה את התאומות, או במקרה אחר, התאכזבה כששאל בפעם השלישית ברציפות כמה גובה החשמלאי ששכרה את שירותיו. כל האמירות האלה הציפו מחדש ברומי תחושות מוכרות של חוסר אמון, וגרמו לה להרגיש שגיא מפקפק ביכולתה לקבל החלטות נכונות ונבונות ואף עושה זאת במכוון במטרה להשפיל אותה. כשהוצפה בשלל זיכרונות בלתי מודעים מהאירועים בהם חוותה פעם רגשות דומים, זה הכניס אותה למצב של "אמוק" וגרם להתקף זעם לא פרופורציונאלי. הדבר התפתח בשלב כלשהו עד כדי איומים לניתוק הקשר ולהגשת תביעה לגירושין. סיכום התנהגותה ותגובותיה של רומי גרמו לסדק במערכת היחסים שלה עם גיא. במאמר זה בחרתי להתמקד יותר בסיפור שלה, אך גם התנהגותו של בן זוגה עוררה לא מעט בעיות בקשר שלהם. הדאגה והתמיכה של גיא ומעורבותו המלאה במתרחש עם רומי - כל זה היה נפלא והכרחי עבורו ועבור אשתו בשלב ההתחלתי של הקשר. אך בהמשך, הרגשה נעימה זו הפכה לחודרנית ובלתי נעימה עבור רומי. באחד המפגשים רומי הגדירה את דאגת היתר של בעלה כ"חניקה". בפגישות האישיות עמו גיא התוודה כי גם הוא אינו מרגיש שהצליח בחייו ושעד היום אינו מממש את הפוטנציאל שיש לו בעבודתו. גיא שיתף שהוא מייחל לעבודה מעניינת, סוחפת, בה יצליח להביע את יצירתיותו ותבונתו. חוסר הסיפוק מאי המימוש העצמי של גיא גרם לו להביע תסכול ואכזבה כשהיה חוזר מעבודתו הביתה, וזאת מבלי שהבין את המקור לתחושותיו. במקביל, רומי פירשה את חוסר שביעות רצונו של בעלה כאצבע מאשימה כלפיה וחשבה שהיא זו שאחראית לתחושותיו הקשות. חוסר היכולת של השניים להכיר בכאבם האישי ובאכזבתם מהמצב הקיים, כמו גם חוסר המסוגלות לנהל תקשורת בריאה, הובילו את בני הזוג לריחוק. המפגשים הזוגיים עם רומי וגיא שולבו עם פגישות EMDR פרטניות, במטרה לעזור לשניהם לעבד את הטראומות האישיות שלהם מן העבר. אני רואה בשילוב זה שילוב מנצח, וכאשר השניים קיבלו מענה פרטני, הדבר עזר להם משמעותית בהורדת הלחץ והחרדה, ואף סייע לשינוי תפיסתי לגבי עצמם ולגבי הזוגיות שלהם. בהמשך המפגשים הזוגיים, השתנתה גם הדינמיקה בין השניים והם סוף סוף הצליחו להקשיב ולשמוע את האחר ולהביע את עצמם. תהליך זה עזר להם לפתח קרבה רגשית (Glozman, 2020), לה ייחלו במשך 14 שנים. על הכותבת ילנה גלוזמן – מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, מטפלת EMDR מוסמכת, מחברת הספר "משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית", סטימצקי. מקורות Baer D. How to know of you’re working with mammals or reptiles (and why it matters to your creativity). Interview with Dr. Stephen Porges. Retrieved from https://www.fastcompany.com/1682363/how-to-know-if-youre-working-with-mammals-or-reptiles-and-why-it-matters-to-your-creativity Buczynski, R& Porges, S. A Webinar “Beyond the Brain: How the Vagal System Holds the Secret to Treating Trauma”. Retrieved from https://vegetativetraining.files.wordpress.com/2018/02/nicabm2.pdf Carlson S. H. & Negash S. (2018). Emotionally Focused Therapy and Eye Movement Desensitization and Reprocessing: An Integrated Treatment to Heal the Trauma of Infidelity. American Psychological Association. DIV 43. Cooley C. H. (1902). Human Nature and the Social Order. New York: Scribner's, 179-185. Retrieved from https://web.archive.org/web/20090304155817/http://media.pfeiffer.edu/lridener/courses/LKGLSSLF.HTML Culp, L.& Porges, S. The GAINS Anniversary Interviews. Retrieved from https://static1.squarespace.com/static/5c1d025fb27e390a78569537/t/5cce027571c10b7dac289279/1557004917869/GAINS_anniversary_interview.pdf Edwards, B. G. (2019). 10 Essential Elements of Carl Whitaker's Theory and Therapy. Psychology Today 8. Retrieved from https://www.psychologytoday.com/us/blog/progress-notes/201908/10-essential-elements-carl-whitakers-theory-and-therapy Freud, A. (1995). The Ego and the Mechanisms of Defense. Taylor & Francis Ltd Glozman E. (2020). The Loving Family: developing emotional closeness, amazon Hamid, A. & Hughes, J. (2015). Integration of Religion and Spirituality Into Trauma Psychotherapy: An Example in Sufism?” Journal of EMDR Practice and Research Vol 9 Issue 3. 151-156. DOI: 10.1891/1933-3196.9.3.150 Hange, D., et al. (2009). The natural history of psychosomatic symptoms and their association with psychological symptoms: Observations from the Population Study of Women in Gothenburg. European Journal of General Practice. Volume 13, Issue 2. 60-66 Herrmann, N. (1989). The creative brain. Brain Books; Revised Edition Holden, W. E., et al. (1995). Chronic daily headache in children and adolescents. Headache 34. 508–514 Laub, B., & Weiner, N.(2013). A Dialectical Perspective of Trauma Processing. International Journal of Integrative Psychotherapy, Vol. 4, No. 2. 24-39 MacLean Paul D. The Triune Brain in Evolution Role in Paleocerebral Functions. — Plenum New York. — 1990 Prior, V., & Glaser, D. (2006). Understanding attachment and attachment disorders: Theory, evidence and practice. Jessica Kingsley Publishers Real, T. & Shore, J. (2020) Training "The Neurobiology of Relational Life Therapy & How it Works to Rewire Your Brain" Siegel, D. J. (2012). The developing mind. How Relationships and the Brain Interact to Shape Who We Are. Second edition, New York: Guilford Press. Sifneos P. E. (1973). The prevalence of ‘alexithymic’ characteristics in psychosomatic patients. Psychother. Psychosom. 22, 255–262. DOI: 10.1159/000286529 Shapiro F., “The Role of Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Therapy in Medicine: Addressing the Psychological and Physical Symptoms Stemming from Adverse Life Experiences” Perm J. 2014 Winter; 18(1): 71–77 Taylor G. J. & Bagby, R. M. (2004). New trends in alexithymia research. Psychother. Psychosom. 73, 68–77 Van der Kolk, B. & Spinazzola, J. et.al. (2007). A Randomized Clinical Trial of Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR), Fluoxetine, and Pill Placebo in the Treatment of Posttraumatic Stress Disorder. The Journal of Clinical Psychiatry 68(1). 37-46 Van Der Kolk, B. (2015). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Penguin Putnam Inc Andersen, B.L.,Kiecolt- Glaser,J.K.,&Glaser,R.(1994). A biobehavioral model of canser stress and desease course. American Psychologist, 49, 389-404. Barthrop,R.W.,Lazarus,L.,Luckhurst,E.,Kiloh,L.G.,&Penny,R.(1977). Depressed lymphocyte function after bereavement. Lancet, 1, 834 – 839. Herbert,T.B.,&Cohen,S.(1993). Stress and immunity in humans: A meta-analytic review. Psychosomatic Medicine, 55, 364 – 379. Shapiro, F. (1989a). Efficacy of the eye movement desensitization procedure in the treatment of traumatic memories. Journal of Traumatic Stress. 2 (2), 199-223. Shapiro, F. (1999). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) and the anxiety disorders: Clinical and research implications of an integrated psychotherapy treatment. Journal of Anxiety Disorders, 13, 35-67. Takashahi,L.K.,Turner,J.G.,&Kalin,N.H. Prenatal stress alters brain catecholaminergic activity and potentiates stress-induced behavior in adult rats. Brain Research, 1992, 574, 131 – 137. Waldinger,R&Vaillant,J. (2007) Childhood sibling relationships as a predictor of major depression in adulthood: A 30-year prospective study. Am J Psychiatry.164 :949-954.

"I think that this book would be a really insightful read whether you're aspiring, new or established parents." LoveReading Says Develop emotional closeness within your family unit with the advice and activities in this guide. ‘Guide for Parents: The Loving Family: Developing Emotional Closeness’ by Elena Glozman is a detailed guide to family relationships covering everything from communication, how to deal with stressful situations to dividing up chores and knowing yourself. Through the in depth questions placed throughout this book, you are required to think introspectively, to see how your upbringing affected you, and how to make progress with the challenges of raising children. I liked the personal development theme throughout the book, although this book is about raising children, it includes as many self-help and relationship tips as it does parenting ones. It feels like the epitome of the paraphrased adage “it’s not you vs your family, it’s you and your family vs the problem”. The examples throughout are useful to demonstrate the topic but not overbearing. The questions and activities are in depth and really allow you to comprehend how each topic is applicable to your personal circumstances. The only slight niggle for me was the acronym of EED for Emotional Closeness Education. I would have thought ECE or ECEd would have been more accurate. However, as the acronym isn’t used very often throughout the book it didn’t detract in any way from the key takeaways. I think that this book would be a really insightful read whether you're aspiring, new or established parents. Charlotte Walker, A LoveReading Ambassador "

In recent years, since I started writing about the development of Emotional Closeness (between parents and their children, or between spouses), I have suddenly been discovering internet articles, lectures, courses, and books, written by “experts - colleagues” displaying my ideas. However, they claim that these are based on an Attachment Theory by John Bowlby. I must admit that at first, when I was exposed to this content, it stunned me. Is it possible that the EED model I founded (Emotional Closeness Education) to assist in developing emotional closeness in the family, was known before? – I wondered. Is it possible it existed previously before I thought of it and published it? The attachment theory I came across first many years ago, during my bachelor studies in psychology. In order to examine and verify this information, to recognize this fact and to acknowledge primogeniture of the founder of the Attachment Theory, John Bowlby, I decided to examine all articles and books published by Bowlby, since 1951. John Bowlby’s texts resemble “a random number generator”. As a person educated in psychoanalysis, he refers in his writings to S. Freud theories, while at the same time refuting them and idealizing the theories of ethologists – the science of animal behavior, which mainly studies the genetically determined behavior of animals (as opposed to that which arises from learning). At the same time he does not exclude learning abilities. How exactly is this possible? John Bowlby was a researcher who studied the behavior of babies and toddlers. He had no clinical experience, he wasn’t a therapist, he didn’t get involved in families’ dysfunctionality, but simply observed, just as John Gottman does today. In his texts, Bowlby refers to the experience and theories of other psychiatrists, whose work indeed made a huge contribution and developed the field of child psychology, such as: Sigmund and Anna Freud, Jean Piaget, Melanie Klein, Karl Abraham, Keren Horny and many others.) We have now gotten closer to the main question so please pay attention: “How can the theory that describes the connection between a mother and her baby between birth and two years of age, help psychologists and family therapists in their work with children over 3 years old? How does this theory help us to improve a couple’s relationship, if in Bowlby’s writing the father figure doesn’t exist at all? This is a real mystery to me. Meanwhile, in both of my books, I emphasize the importance of couple’s relationships and how their quality and nature affect the parent’s attitude towards their child and affects friendship or enmity among siblings. In particular, my second book entitled “Happy Marriage. A Practical Guide for couples to develop emotional and intimate closeness,” my purpose is to help improve the couple’s relationship, as it is vitally important for both partners and for the psyche of their children and their ability to accomplish their own achievements in life. Apart from the word “Attachment”, which appears to gently entertain the ears of my colleagues, there is nothing else in Bowlby’s theory that would contribute to the work of a family and couples therapist. And unfortunately, advice such as that offered by psychologists like Bowlby, who had no clinical experience with children, may in fact be harmful in understanding the process of “child rearing” , passing on mistaken concepts to young parents. In his lecture in 1955 (the expert is 48 years old) Bowlby declares: “ I believe that there is no more significant duty of a parent than to be able calmly and in cold blood to accept such expressions of insolence from a child as “I hate you mommy” or “Daddy, you are a brute”. By enduring these outbursts of anger, we show our children that we are not afraid of their hatred and are confident that it can be controlled. In addition, we provide the child with a tolerant atmosphere in which his self-control can grow ”. Following similar advice from Bowlby and other experts who praise tolerance and limitless permissiveness, families turn to me for my help because of uncontrollable aggression on the part of the child towards his parents. In my book “Guide for parents. The Loving Family: Developing Emotional Closeness”, I describe the appropriate encouragement, but also the necessary punishment, in accordance with the age of the child. Bowlby continues: “ I believe, and certainly hope, that if the general basis of feelings and relationship is good, then the occasional outburst of anger or spanking of a child does little harm; they obviously help to ease our feelings, and also, it might demonstrate to our children that we seem to have the same problems as they have. Such spontaneous expressions of feelings, perhaps followed by an apology if we’ve gone too far, can be sharply distinguished from punishment, with its formal assumption of what is right and what is wrong. Bernard Shaw’s aphorism that a child should never be beaten except when a parent is overwhelmed, is well suited in this connection .” From my clinical experience, domestic violence takes place in those families, where parents treat their children as “scapegoats” and lash out at them, just because they can. Such cruel behavior is UNACCEPTABLE, and it damages the development of emotional closeness. A parent should never take out his anger on a child, and if this happens, there is absolutely nothing to be proud of. Traumas of this kind can cause anguish even 30 -40 years after experiencing this kind of violence in their childhood. Bowlby doesn’t consider the influence of parental experiences (in their past or present) on the upbringing of children and the consequences of such traumatization. He is occupied with how rapprochement occurs (no, this is not figurative) between the baby and his mother (apparently there were no fathers then): the orienting and signaling activity of the baby (crying, smiling, babbling and making gestures), his following the mother, clinging and etc. For example, examining the features of the sucking reaction, Bowlby establishes that it has two different forms: in addition to the one that is associated with the baby receiving food, there is another one that is an integral part of attachment behavior – aimed at achieving proximity. A complete misunderstanding of couples’ relationship by the founder of attachment theory appears in this way: “ A parent, who had felt jealousy towards a younger sibling, may begin to experience unreasonable hostility towards the “little stranger” in his family, a feeling that is especially familiar to fathers.” However, the estrangement a father may feel from his own child is generally affected by his having a complex relationship with his wife, or if they hate or have a loathing for each other (either explicitly or implicitly), especially if the child has become the mother’s favorite. In his lecture, Bowlby says: “ While I’m a strong and even passionate proponent of the view that, that which in the current situations, an infant or a young child encounters are crucial to his development, I repeat that I wouldn’t like to make an impression that we know today how to help all children to grow up without emotional disorder” . But I do declare that the EED method prevents the development of psychological and psychiatric disorders. I’m making this statement, after I have, for twenty years, been working with thousands of children and their parents. Members of families finally got to enjoy the feeling of emotional closeness, their children’s academic performances improved, suicidal thoughts stopped, children who felt rejected by their classmates before, finally found friends, their self-esteem rose tremendously, and they started to believe in their own strengths. Couples got emotionally closer, feeling a whole range of vast positive feelings they never had before. Based on all the above, I would like to appeal to those colleagues who proclaim my work and my ideas to be based on or similar to Bowlby’s, please, start reading. Respect the work of your colleagues and call everything by its proper name, especially when it comes to “Emotional Closeness by Elena Glozman”.  Thank you for your taking the time to read this article.

בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי לכתוב על פיתוח קרבה רגשית במשפחה (בין הורים לילדיהם או בקרב זוגות), לפתע התחילו להופיע ברשת מאמרים, סרטונים, קורסים וספרים של "מומחים - עמיתים", אשר מציגים את רעיונותיי, אך לדבריהם הם מתבססים על תאוריית ההקשרות של ג'ון בולבי (Attachment theory). חייבת להודות שגילוי זה בהתחלה המם אותי. הייתכן, שמודל EED (Emotional Closeness Education) ליצירת קרבה רגשית היה קיים עוד קודם, לפני שחשבתי עליו והעליתי אותו על הכתב? את תאוריית ההקשרות הכרתי לראשונה לפני הרבה מאוד שנים, במהלך לימודיי בתואר ראשון בפסיכולוגיה ועל מנת לבדוק את המידע לעומק ובמידה וטעות בידי, אאלץ להכיר, - חשבתי, - בבכורה של בולבי ואף לציין זאת בספריי. נכנסתי לספריה של אחת האוניברסיטאות וקראתי את כל מאמריו ואת ספריו של ג'ון בולבי אשר פורסמו החל משנת 1951. כתביו של בולבי מדמים את "מחולל מספרים אקראיים". כאדם עם רקע פסיכואנליטי, הוא מתייחס רבות לתאוריות של ז.פרויד, מפריך אותן ובמקביל עושה אידאליזציה לתיאריות האתולוגיות – (מדע החוקר התנהגות בעלי חיים הנובעת ממקור גנטי לעומת זו הנובעת מלמידה), מבלי לפסול את יכולת הלמידה. איך זה ייתכן? ג'ון בולבי היה מדען, אשר חקר את התנהגותם של תינוקות עד גיל שנתיים. נטול נסיון קליני, הוא לא טיפל בהם, לא התערב במשפחותיהם, אלא פשוט צפה בהם, כפי שדרך אגב עושה היום פסיכולוג ג'ון גוטמן שכותב על זוגיות. בכתביו, עושה בולבי סקירה ספרותית, בה הוא מתייחס לנסיונם הקליני של פסיכולוגים אחרים ולתיאוריות שהם פיתחו. עבודתם של רבים מהם אכן תרמה רבות לתחום "פסיכולוגיית הילד". בינהם נמנים: זיגמונד ואנה פרויד, ז'אן פיאז'ה, מלאני קליין, קארל אברהם, קרן הורני ואחרים. ועכשיו נעבור לשאלת השאלות: "כיצד תאוריה, אשר מתארת את ההתקרבות בין אם לתינוק מלידה ועד גיל שנתיים, יכולה לסייע למטפלים משפחתיים (או לפסיכולוגי ילדים) בעבודתם עם משפחות, בהם ילדים חצו גיל שלוש? באיזה אופן תאוריה זו יכולה לסייע ולשפר את הזוגיות, אם בכתביו , בולבי מתעלם לחלוטין מדמותו של האב במשפחה? זו אכן תעלומה עבורי. אני, לעומת זאת, כן מתייחסת בשני ספריי לחשיבות הקשר הזוגי והשפעתו על יחס המופנה אל הילד, ועל יחסים הנרקמים בין האחים במשפחה (אם זה יהפוך לידידות או ליריבות – הכל תלוי בזוגיות של הוריהם). ספרי השני "זוגיות מאושרת: המדריך המעשי לזוגות ליצירת קרבה רגשית ואינטימית" מוקדש לנושא זה בפרט– לשיפור הקשר הזוגי – הדבר הינו מהותי עבור השניים ומשפיע על ילדיהם הן מבחינה רגשית, נפשית, חברתית והן ביכולת להגשים את עצמם בחיים. מלבד המילה "ההיקשרות", שנראה שהיא מלטפת ברכות את אוזניהם של עמיתיי, אין זכר לתכנים בכתביו של בולבי שעשויים לסייע בעבודתו של מטפל משפחתי. ולמרבה צער, המלצות של פסיכולוגים כבולבי, שלא רכשו נסיון קליני בעבודה עם ילדים, אלא מתבססים על טיעונים פילוסופיים, גורמות הרבה נזק בהעברת מסרים שגויים בנושא חינוך להורים צעירים. מתוך הרצאתו משנת 1955 (בהיותו בן 48) "אני מניח שאין תפקיד חשוב יותר עבור הורה מאשר להפגין איפוק וקור רוח בהישמע דברי חוצפתו של הילד, כגון "אני שונא אותך, אמא", או "אבא - אתה בהמה". העמידה האיתנה בהתפרצויות זעם אלה מראה לילדינו שאיננו מפחדים משנאתם ובטוחים שניתן לשלוט בה; בנוסף לכך, אנחנו מספקים לילד אווירה סובלנית, בה הוא יכול לפתח שליטה עצמית שלו". בעקבות המלצות דומות מצד בולבי ואנשי מקצוע נוספים כמוהו, המהללים מתירנות סובלנית וחופש ללא גבולות, אני מטפלת במשפחות שפונות אליי בין היתר בשל התנהגות תוקפנית ביותר במשפחה של ילדים כלפי הוריהם. ובספרי "משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית" אני מסבירה את החשיבות שבחיזוקים בחינוך ילדים והן את חשיבות העונשים, בהתאם לגיל הילד. בהמשך דבריו, טוען בולבי: "הנני סבור, ווודאי מקווה, שאם בסיס כללי לרגשות ומערכת יחסים הינו טוב, אז התפרצויות זעם או מכות לילד המתרחשים מפעם לפעם, גורמות נזק מועט; זה מקל עלינו ומסייע להשתחרר מרגשותינו, וכך, ככל הנראה בדרך זו אנו מדגימים לילדינו שגם לנו כנראה יש אותן בעיות, בדיוק כמוהם. ביטויי רגשות ספונטניים מן הסוג הזה, אולי עם התנצלות בהמשך, במידה והרחקנו לכת, עושה את ההבחנה בין עונש בו שגינו באופן פורמלי, איפה שמצויים הוגנות ואי צדק. אמרה של ברנרד שואו, לפיה, אסור להכות את הילד, אלא אם דם עלה לראשנו, מתאימה היטב לסיטואציה הזו". לרוב, אלימות במשפחה מתרחשת באותם מצבים, בהם הורים משתמשים בילדיהם כבשקי אגרוף, או כבשעירי לעזאזל ומתפרצים עליהם. שיטות חינוך כאלה אינן תקינות ולא מתקבלות על הדעת ואף פוגעות בפיתוח קרבה רגשית במשפחה. בנוסף לאלמנט של פגיעה עצמה, נוספות תחושות של חוסר אונים בשל אי וודאות מתי תקרה התפרצות נוספת מצד ההורה. אסור בשום פנים ואופן לפרוק את הזעם על הילד, ובמידה וזה קרה – ממש אין במה להתגאות. בשל טראומות מהסוג הזה, אני מקבלת אנשים שמגיבים בבהלה לתגובות טיפ טיפה פתאומיות מצד סביבתם הקרובה, גם אחרי שחלפו 30-40 שנה מאז שחוו אלימות כזו במשפחתם הגרעינית. בולבי אינו מתייחס להשפעת ההורים ולהשפעת המתרחש בעבר ובהווה על ההורות ועל השלכות של טראומטיזציה כזו. הוא עסוק בתיאור ההתקרבות בין אם לתינוקה (כנראה שאבות לא היו מעורבים בגידול ילדיהם באותה תקופה) ולא , לא מדובר פה בתיאור מטאפורי: פעילות ההתמצאותית ומתן אותות מצד התינוק (באמצעות בכי, חיוכים, מלמלה ומחוות שונות), דרך בה הוא עוקב אחרי אמו, היצמדותו לאם וכו'. כשהוא מבחין לדוגמא באופן שהתינוק יונק את חלב אמו, בולבי קובע שתי צורות שונות: בנוסף להזנה, ישנו חלק נוסף, שמהווה חלק חשוב מהיקשרות – מכוונת להשגת הקרבה. אי הבנתו המוחלטת של מייסד תאוריית ההיקשרות בנושא של מערכת יחסים זוגית , באה לידי ביטוי בטיעוניו הבאים: "הורה שחש בעברו קנאה אל אחיו הצעיר, עלול לפתח עויינות בלתי סבירה כלפי "הזר הקטן שרק עתה נולד" במשפחה – רגש שמוכר לאבות רבים". מה שכן גורם לריחוק וניכור בין אב לילדו – אלה קודם כל יחסים מורכבים שהתפתחו בינו לבין אשתו, במצב של כעס ואף שנאה גלויה (ולעיתים קרובות סמויה) בין השניים, במיוחד אם ילד זה הינו הילד המועדף על אמו. בהרצאתו, אומר בולבי את המילים הבאות: "למרות שאני תומך חזק ונלהב של הטענה כי אירועים, שמתמודד איתם ילד בגיל ינקות הינם מהותיים להתפתחותו, אני חוזר ואומר, שלא הייתי רוצה ליצור רושם, שהיום אנחנו יודעים כיצד לעזור לילדים לגדול ללא הפרעות נפשיות". עם זאת, אני כן מצהירה כי שיטת EED מונעת התפתחות של הפרעות נפשיות אצל ילדים. מדוע אני כה בטוחה? מכיוון שלאחר עבודתי במהלך כ25 שנים אחרונות עם ילדים והוריהם, עזרתי לאלפי אנשים לפתח קרבה רגשית במשפחתם: רמת ההישגים של ילדיהם עלתה, ממצב של דחיה והחרמה הם מצאו חברים והדימוי העצמי שלהם עלה, מחשבות אובדניות שהיו להם קודם פסקו, ואילו זוגות רבים שיפרו את המערכת יחסים שלהם וחוו קרבה רגשית ועוד שלל של רגשות חיוביים (כמו עונג), שלא הכירו ולא ידעו על קיומם מקודם. מכל הנאמר לעיל, פנייתי לאותם קולגות, אשר מציגים את רעיונותיי בתור עבודתו של בולבי. אנא, התחילו לקרוא ספרים. כבדו את עבודתם ותרומתם של עמיתיכם וקראו לילד בשמו, במיוחד אם מדובר ב"פיתוח קרבה רגשית במשפחה על פי ילנה גלוזמן". תודה שהקדשתם את זמנכם לקריאת מאמר זה.

לאחרונה אנחנו נחשפים יותר ויותר למונח החדש שרץ ברשת, שאינו מובן לרבים – "תסמונת אשמת השורד". מה זה התופעה הזו? כיצד היא משפיעה על נפש האדם? והאם ניתן להשתחרר ממנה? אנסה לענות על שאלות אלה במאמר הנ"ל. אנשים נוטים להאשים את עצמם על... כל דבר. הם נותנים הסברים הגיוניים או נטולי הגיון לחלוטין ומטילים את מלואה האחריות על כתפיהם. במהלך עבודתי ארוכת שנים עם מטופליי שעברו אירועים טראומתיים קשים, לא פעם הייתי עדה להאשמות חסרות בסיס כאלה מצד נשים אשר עברו אונס, או הבחנתי בביטחון מלא של אנשים בכך שהם עצמם גרמו ל: תאונת דרכים, תאונת עבודה, להתפתחות מחלה שלהם או של קרוב משפחה או גרמו למוות של יקריהם, לגניבת רכושם הפרטי או קניין רוחני ועוד. לאחר שעברו פיגוע או מלחמה, מטופליי נטו להאשים את עצמם בכך שלא צפו מראש את המתרחש, שלא הצילו מספר רב יותר של אנשים, או שסיכנו במעשיהם את חייהם של אחרים. המונח "אשמת השורד" ( Survivor Guilt) התחיל להדהד לראשונה בשנות ה-40, בזכות אדי דה וינד, אלי ויזל וברונו בטלהיים – פסיכיאטרים ממוצא יהודי אשר ניצלו ממחנות ריכוז בתום מלחמת העולם השניה. הם שיתפו בתחושת אשמה קשה על כך שניצלו והצטערו על כך שאחרים נרצחו או נפטרו בשל תנאים קשים, התעללות וכו'. מאוחר יותר, בשנות ה60, מונח זה קיבל הכרה בינלאומית בפסיכולוגיה בזכות עבודתו של פסיכיאטר אמריקאי ממוצא יהודי וויליאם נידרלנד, אשר עבד עם ניצולי שואה ותיאר את מסקנותיו בספריו ובמאמריו. נידרלנד עשה רבות כדי להסביר את "אשמת השורד" כחלק מPTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומתית) ונלחם להשיג תשלומי פיצויים ליהודים ניצולי שואה ממשלת מערב גרמניה. קיימים מחקרים רבים, המסבירים את השפעת PTSD על מוחם ועל תפקודם של אנשים. לפי בסל ואן דר קולק, סריקת מוח של אנשים שעברו אירועי טראומתי קשה, מראה הגברה בתפקודה של אונה הימנית (האחראית על ריחות, רגשות וצלילים) ושיתוק באונה השמאלית (האחראית על סדר הלוגי, עובדות). זה אומר, שאחרי שאדם התמודד עם אירוע טראומתי קשה, הוא ממשיך, גם לאחר זמן בלתי ממושך, להרגיש שהוא עדיין נמצא בתוך האירוע ואף עובר אותו ממש ברגע זה. הוא מגיב לריחות, לצלילים ורעשים, הבעות פנים, תנוחות ומקומות מן העבר, אשר מהווים עבורו טריגרים, המאותתים למוח שאדם נמצא בסכנה. בשל כך משתחררים הורמונים כגון אדרנלין וקורטיזול, שתפקידם העיקרי להכין את גוף האדם לFight or Flight (הילחם או ברח). מתרחש סוג של פיצול, בו רגש אשמה גובר על כל רגשות אחרים. במצב זה, בו אין הבחנה בין הווה לעבר (הכל מתערבב) לא אדם עצמו שולט על חייו, אלא רגשות ותחושות בגופו (חלקם לא מודעים וחלקם לא הגיוניים) קובעים עבורו החלטות בחיי יום יום שלו. כיוון שאדם חוזר שוב ושוב במהלך הטיפול שמה שקרה "זה לא צודק/לא הוגן", שהנופלים היו ראויים יותר להישאר בחיים ממנו ולא הגיע להם למות", רגש אשמה זה מתגבר ולאט לאט משתנה להכחדה עצמית – הכאב והכעס מופנים נגד ניצול עצמו. המרגיש אשמה מתפרץ על סובביו, מנסה להרגיע את עצמו בעזרת הסמים, אלכוהול, מין וכו'. הוא מסכן את חייו, שאיבדו עבורו כל ערך, בפעילויות אקסטרים שונות. האם ניתן להירפא מתסמונת אשמת השורד? – וודאי תשאלו אתם. אשיב: "כן, בהחלט". טיפול EMDR מאפשר לנו ליצור "גשר" בין שתי אונות במוח. בזכות אקטיבציה בילטרלית (בהזזת עיניים, השמעת צלילים באוזניות או בהחזקת רטטים בכפות הידיים), אדם מתחיל להיזכר באירועים טראומתיים שעבר כפי שקרו באמת, באופן מסודר ואובייקטיבי , מבלי להיות מושפע על ידי רגשות מציפים. במהלך הטיפול אדם הרבה פעמים מבין שלא הייתה לו דרך להשפיע על המתרחש וכל פעולותיו נועדו לעזרה ושיפור מצב של סובביו ובכך מקבל את המצב כנתון. אני גם עובדת עם מטופליי על קבלת העולם כפי שהוא. הרי זה קצת יומרני לחשוב שיש לנו שליטה בכל מה שקורה בחיינו. וחשוב להבין שישנם דברים אשר נמצאים בשליטת כוח עליון בלבד. ברגע שמשתחררים מצפיות גדולות מדי ולא הגיוניות, חיינו הופכים להיות פשוטים יותר. לעיתים קרובות, כדי להחלים מ"סינדרום אשמת השורד", על אדם לחזור ולעבד את טראומות מהילדות, אותם אירועים, בהם הרגיש לראשונה שהוא "לא שווה", "לא יודע לקבל החלטות", "כלומניק" "ובמקרה של מוות אף אחד לא יזיל עליו דמעה". רק לאחר עיבוד אירועים אלה והעלאת דימוי עצמי, המטופל מתחיל להבין שאם הוא ניצל, כנראה שיש לו יעוד בחיים אלה – לסייע לאחרים, להעניק נדיבות ואור. לאחר הפנמה וקבלת תפקידו, האדם נרגע והרבה פעמים משנה את תפיסתו וכתוצאה מכך גם את חייו, מתחיל להעריך את הנאות החיים הקטנות שלא ייחס להם חשיבות בעברו. שמרו על עצמכם, על תוותרו ועל תרימו ידיים. טיפול ממוקד טראומה מאפשר עיבוד מלא ושחרור מאותם אירועים קשים מנשוא הודות להכהית כאב ואשמה שאדם הרגיש קודם. באהבה, ילנה גלוזמן מטפלת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי, מטפלת EMDR בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית- יעוץ חינוכי מחברת ספרים "משפחה אוהבת המדריך ליצירת קרבה רגשית", 2019  ו"זוגיות מאושרת. המדריך המעשי לזוגות ליצירת קרבה רגשית ואינטימית", 2024.

החיים הם דינמיים ודברים משתנים בחיינו בכל רגע נתון. כל אדם חווה לחץ מדי יום ומדי שעה. ברוב המקרים, אנשים מסוגלים להתמודד בדרך טובה עם מצבי הלחץ היומיומיים (ויכוחים או מריבות עם קרובים או עם קולגות בעבודה, הורים חולים או בעיות התנהגות של הילד). בדרך כלל נדרש לנו מעט (או טיפה יותר) זמן על מנת לפתור את הבעיה ולחזור לשגרת חיים רגילה. לעומת זאת, כשאדם נתון ללחץ מתמשך לאורך הרבה מאוד זמן (הסיבות לכך רבות ומגוונות: אובדן מקום עבודה, מחלה, מלחמה ועוד), יכולתו להתמודד עם לחץ פוחתת באופן משמעותי. במשך תקופה זו האדם מאבד ביטחון לא רק בעצמו אלא גם בסביבה שלו ובעולם בכלל. הוא נתקף פחד לחייו ולחיי יקיריו ומוטרד ממה שצופן לו העתיד. במהלך תקופה זו של לחץ כרוני המתמשך, האדם עשוי להפוך לפקעת עצבים וכל מילה שאינה במקום עלולה להצית אותו. מה מוטב שלא תאמרו ליקירכם במצבים אלה: 1. שלילת רגשות. היו זהירים ואל תבטלו את רגשותיהם של בן או בת זוגכם. למשל, אם בן או בת זוגכם מתעקשים שמחלת הקורונה היא מחלה מסוכנת ביותר והתפשטות הווירוס תוביל להכחדת האנושות, תגובות בסגנון, "די לדבר שטויות, אף אחד לא ימות," או "עדיף שתעשה סוף-סוף משהו מועיל ותפסיק להיות דבוק לטלוויזיה," תהיינה פחות מועילות. אומנם, תגובות כאלה מכוונות לשיפור המצב ומטרתן לעודד את בן או בת הזוג, אך למרבה הצער, אדם חרד לא רק שלא יעריך את דאגתכם, אלא עלול להתפרץ בזעם או לחוות תחושת בדידות עמוקה. ברגעים הכי קשים של חיינו אנחנו משתוקקים שאחרים יבינו אותנו ויתמכו בנו. אדם המרגיש שאפילו בן או בת זוגו אינם מסוגלים להבין את הפחד הקיומי שלו, קרוב לוודאי יסרב להמשיך בשיחה ואולי אפילו יגיע להחלטה הרת גורל – לשים קץ למערכת היחסים. הדבר היחיד שנדרש מכם במצב כזה, הוא להבין את אהוב או אהובת ליבכם, להביע אמפתיה (אפילו אם אינכם מסכימים עם דעותיהם או אפילו סבורים שמדובר בשטויות גמורות). ברגע שאתם מקשיבים לאחר, הרבה פעמים נוצרת חוויה של הבנה וקבלה, ורק במקרה זה הוא, בתורו, יהיה מסוגל לשמוע אתכם. 2. סרקזם. בחברה שלנו מקובל לראות בהערות ציניות סימן לאינטליגנציה גבוהה. בפועל הערות סרקסטיות אינן נעימות וכמעט תמיד פוגעות מתחת לחגורה. למרות שבדרך כלל אנחנו מסוגלים להתמודד עמן ואפילו להתאים את עצמנו למצב ו"לשחק אותה", אדם השרוי בלחץ מתמשך לא יתייחס לסרקזם בהבנה. אמירות נוסח, "מה אתה בכלל עושה בלימודים/בעבודה שלך", או, "לא נראה לי שתצליח עם הגישה הזאת שלך", עשויות לעורר בצד השני תגובה בלתי צפויה. אני מבינה שבסך הכול רציתם להתבדח ולהוריד קצת את המתח, אך האמינו לי שהתגובה שתקבלו איננה התגובה בה רציתם. אדם שחלק איתכם את רגשותיו ונענה בסרקזם עלול לאבד עשתונות, להתפוצץ, לקלל אתכם ולשפוך עליכם גיגיות של פסולת רגשית. לכן, נצרו את לשונכם והימנעו מלהעיר הערות סרקסטיות... עד שיגיעו זמנים טובים יותר. 3. חוסר קונגרואנטיות (התאמה). כשרק התחלתי לעסוק בטיפול המשפחתי, הופתעתי מהפער הקיים בלא מעט משפחות בין הנאמר בקולם לבין התנהגותם. עם השנים קיבלתי זאת כעובדה: זוהי תופעה די נפוצה ונוכחת בלא מעט משפחות. למה כוונתי? למשל, כאשר צד אחד מגיב בצורה מסוימת ואילו הצד השני מגיב לדבריו באופן שונה ולעיתים אפילו באופן סותר. לדוגמא, אחד מתייפח, רוטן על גורלו המר. בתגובה, בן או בת זוגו עשויים להשמיע הערה חיובית, לעודד, להביע תמיכה, אך משום מה עושים זאת כשחיוך על שפתיהם. חיוך שבשום פנים ואופן אינו הולם את המתרחש בתוך החדר ועלול להיתפס כלגלוג, בוז ודברים רבים נוספים. גם אם זוהי צורת התקשורת הקבועה ביניכם ואתם סבורים כי היא מתאימה לשניכם, היו בטוחים שברגעים קריטיים כדאי שתתנהלו בצורה אחרת. תואמת. התאימו את תגובתכם אל הצד השני: אם בן או בת זוגכם ממררים בבכי, שמרו על ארשת פנים עצובה ואכפתית, ואם הוא כועס ורותח, הביעו דאגה או התקוממות. בשום פנים ואופן אל תחייכו, אל תתבדחו ואל תנסו לבדר את בן או בת זוגכם ברגעים אלה! 4. ויכוחים מיותרים. אם אתם מבחינים שבן או בת זוגכם סובלים מלחץ ולכן עומדים לבצע פעולה נמהרת או קנייה בזבזנית, אין שום צורך להתחיל להתווכח, להאשים בטמטום ולומר להם שירדו לגמרי מהפסים. היו סמוכים ובטוחים שדאגתם נוגעת גם לכם וגם לילדיכם. שנית, אני מניחה שהקפדתם על רמת אינטליגנציה מסוימת בבחירת בן זוגכם. בשל כך, אל תפתחו במריבה, אין צורך להעליב, לפגוע ולקלל. נסו בכנות להבין את ההיגיון העומד מאחורי הדברים. שאלו שאלות פתוחות (אנא היזהרו מהבעת סרקזם): מה אתה חושב? מה לדעתך צריך לקנות? באיזו כמות? מדוע אתה חושב שצריך לרכוש חמישים קילוגרם של אורז? למה דווקא אורז? איפה נאחסן את כל מצרכי המזון? בסלון? ואיפה הילדים שלנו ישחקו? מה יקרה אם האורז יתקלקל? וכן הלאה. לעיתים, במהלך שיחה כזו, בה אתם מגלים עניין ואכפתיות, בן זוגכם עשוי לחזור בו או לשנות את עמדתו. אם נוכחתם שהוא עומד על שלו, ואינו מוכן לסגת מעמדתו, שאלו את עצמכם, "עד כמה חשוב לי לעמוד על שלי כרגע?" רק בחלוף הזמן תגלו מי צדק בסיטואציה הנוכחית. עם זאת, אם תמיד בטחתם בשיקול דעתם של בן או בת זוגכם, נסו לסמוך עליהם גם עכשיו. יכול להיות שמה שנראה לכם כעת כחרדה מוגזמת, יציל בסופו של דבר אתכם ואת בני משפחתכם. השתדלו לסמוך אחד על השנייה. מתוך הספר של י. גלוזמן "זוגיות מאושרת. המדריך המעשי לזוגות ליצירת קרבה רגשית ואינטימית".