אמפתיה או כיצד מביעים חמלה בהתמודדות עם אבל
"אנשים ישכחו את מה שאמרת, אנשים ישכחו את מה שעשית, אך הם לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש." – מאיה אנג'לו
את כוחה של האמפתיה (אהדה) גיליתי לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לעבוד בתור יועצת חינוכית באחד התיכונים בדרום הארץ. אביה של אחת המורות נפטר בטרם עת ואני הצטרפתי לקבוצת מורות שהלכו לבקר אותה בשבעה כדי להביע את תנחומיהן.
מיד בכניסה לדירה ראיתי את רחל. חיוורת ושבורה, רחל ישבה בדממה על הרצפה, שעונה בגבה אל קיר. ראשה היה שמוט לאחור ואילו מבטה שוטט ללא מטרה בחלל הקטן. היא הסתובבה קלות לכיווננו, הרימה את עיניה הנפוחות וקיבלה את פנינו בחיוך חלוש. תיכף ומיד הקיפו אותה הנשים כשהן משמיעות את המשפט המסורתי, "שלא תדעי עוד צער". לאחר מכן החלו כולן, תוך כדי שהן מפריעות אחת לשנייה, לספר לרחל על כל מה שקרה במהלך הימים האחרונים בבית הספר. התבוננתי בה בשקט, דומה היה שהיא עושה מאמץ עילאי להשתתף בשיחה. היא הקשיבה לכל אחת ואחת, ובקושי רב השיבה על שאלות שנזרקו לאוויר. פניה החווירו עוד יותר, ידיה נשמטו לצידי גופה, כאילו הצורך לנהל שיחה גוזל את כוחותיה האחרונים. אחרי שדיברו ללא הרף במשך מספר דקות, פניהן של המורות עטו תחושת סיפוק והן החלו להתארגן לחזור לביתן. הנשים שבו והביעו את תנחומיהן ועד מהרה נעלמו מאחורי הדלת והותירו אותי לבד עם המתאבלת.
לאחר לכתן, רחל נשענה על הקיר ועצמה את עיניה. בדממת מוות זו שהינו במשך מספר דקות. הרגשתי מאוד לא בנוח ובתוך -תוכי נזפתי בעצמי על היעדר כישורים חברתיים בריאים, על כך שאיני מסוגלת לפתוח בחופשיות בשיחה קלילה ולתמוך רגשית ברחל. בחלוף מספר דקות היא פקחה את עיניה, הבחינה בי בקרבתה והעניקה לי חיוך מפויס. חייכתי אליה בחזרה. באותה דממה חיבקתי אותה (חשבתי שאין זה נכון להשמיע איחולים עתידיים אם היא מתייסרת בהווה), נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי מביתה, מבטיחה לעצמי שמהיום אקרא את כל הספרות המקצועית הרלוונטית, אתייעץ עם המדריך שלי ולהבא אדע להעניק למתאבל או למתאבלת את הסיוע הפסיכולוגי הנחוץ להם. באכזבה עמוקה, כשבליבי הרגשה לא נעימה בעליל, יצאתי לדרכי.
שבועיים חלפו מאותו היום כשרחל התפרצה במפתיע למשרד שלי, "היי ילנה," אמרה ורכנה לנשק אותי על הלחי. "הבאתי לך מתנה." והיא הגישה לי מחברת מפוארת עם עט מקושט באבני סברובסקי.
"תודה," עניתי במבוכה, לא מבינה על מה ולמה.
"תודה לך," אמרה רחל, מחתה את הדמעות שבצבצו בזוויות עיניה וחיבקה אותי חזק. "הו, יש לי שיעור," נזכרה לפתע ופרחה ממשרדי.
אני מצידי נשארתי לעמוד במקום למשך מספר דקות נוספות, מעבירה את מבטי מהמחברת לעט ותוהה על פשר העניין.
הייתה זו חוויה מעניינת שהשפיעה עמוקות על האופן בו תפסתי נושאים כגון התמודדות עם אבל, גילוי חמלה ואמפתיה, תמיכה נפשית ועוד.
לעיתים אני שמה לב לאופן שבו פולשים אנשים לתוך המרחב האישי של מישהו, מתעלמים מצרכיו או רצונותיו, אדישים למבטו ולשפת הגוף שלו. אילו רק היו מתעכבים לרגע ובוחנים את אותו האדם בזמן שהם משמיעים דברים או פועלים בדרכים מסוימות, הם היו מבינים מה הוא חווה: האם מה שמתרחש סביבו משמח ומלהיב אותו, או להיפך, גורם לחוסר נוחות, מתסכל, מכעיס וכואב. הבנת רגשותיו של האחר היא ביטוי לאמפתיה.
מתוך הספר של י.גלוזמן "זוגיות מאושרת. המדריך המעשי לזוגות ליצירת קרבה רגשית ואינטימית".









